(מתוך כתב העת "פוטלטש" 23)
הלטריסטים שהתכנסו ב- 26 בספטמבר (1955) ניסחו את ההצעות הבאות לפתרון הבעיות האורבניות שהתעוררו במסגרת הדיון. הם מסבים את תשומת הלב לכך שלא תתקבל כל הצעה מעשית כל עוד לא הוחל במשימה שנראתה לכולם הדחופה ביותר, יישור השטח.
הרכבת התחתית צריכה לפעול כל הלילה, אחרי שהרכבות פסקו מלנוע. על המעברים והרציפים להיות מוארים באור עמום ומהבהב.
גגות פאריז צריכים להיות פתוחים לתנועת הולכי רגל באמצעות שינויים בסידורי מילוטי האש ובניית סולמות וגשרים, היכן שצריך.
גנים ציבוריים צריכים להיות פתוחים כל הלילה, לא מוארים (במקרים מסויימים, אור עמום יכול להיות מוצדק בהתאם לשיקולים פסיכו-גיאוגרפים).
כל פנסי הרחוב צריכים להיות מצויידים במפסקים. התאורה צריכה להיות לשימוש ציבורי.
באשר לכנסיות, ארבע הצעות הוגשו וכולן נמצאו ראויות עד שהניסוי המתאים יוכיח מי מהן הטובה ביותר:
ג. א. דבור טוען בזכות ההריסה המוחלטת של בנינים דתיים מכל סוג. (כל שריד לא יוותר מהן והקרקע שלהן תשמש לצרכים אחרים).
ז'יל וולמן מציע שהכנסיות יישארו על כנן אבל יופשטו מכל תוכן דתי. יש לנהוג בהן כבבניינים רגילים. מותר יהיה לילדים לשחק בהן.
מישל ברנשטיין מציעה שהכנסיות יהרסו באופן חלקי, כך שההריסות שלהן ירמזו על תפקודן המקורי (מגדל סן ז'ק בבולבאר סבסטופול הוא דוגמה לא מכוונת לכך). הפתרון האידיאלי יהיה גילוח הכנסיות ובניית הריסות במקומן. האלטרנטיבה הראשונה עדיפה מטעמים כלכליים.
לבסוף, ז'ק פיון בעד הפיכת הכנסיות לבתים מפחידים (תוך שימור האווירה הנוכחית שלהן והדגשתה באפקטים מיוחדים).
הכל הסכימו שיש לדחות שיקולים אסתטיים ושיש להשתיק את מעריצי השערים הגדולים של קתדרלת שארטר. יופי, שאין בו הבטחה של אושר, חייב להיעלם. ומה מייצג יותר אומללות מאשר סוג המונומנטים הללו לכל מה שיש להילחם בו , מונומנטים לצד הלא אנושי של החיים?
תחנות רכבת צריכות להישאר כפי שהן. הכיעור הנוגע ללב שלהן מוסיף הרבה לתחושת הארעיות שהופכת אותם למושכים כל כך. ז'יל וולמן קרא להסרת כל שילוט או מידע בנוגע ליציאות הרכבת (יעדים, זמנים וכו'). כל זה יקדם את הסחף. לאחר ויכוח עירני, אלה שהתנגדו לצעד הזה פרשו את טיעוניהם וההצעה התקבלה ללא הסתייגויות. הסביבה ההילתית של התחנות תודגש על ידי שידור הודעות ממספר רב של תחנות אחרות וגם מנמלים.
בתי קברות צריכים להתבטל. כל הגופות והזכרונות יושמדו באופן מוחלט: ללא אפר וללא שרידים. (חשוב לציין שהתעמולה הריאקציונרית לשרידים אלה של עבר מנוכר מהווה את האסוציאציות האוטומטיות ביותר. האם אפשר לראות בית קברות מבלי להיזכר במוריאק, ז'יד או אדגר פור?)
מוזיאונים חייבים להיכחד ויצירות המופת יחולקו בין הברים (היצירות של פיליפ דה שמפניי בבתי הקפה הערבים של רחוב קסבייה-פריבה; "הפולחן" של דויד ב"טונו" [החבית] במונטניי-גנבייב).
לכולם צריכה להיות גישה לבתי הסוהר. הללו יתפקדו כאתרי תיירות ללא הבחנה בין אסורים ומבקרים (כדי להפוך את החיים למשעשעים יותר, ייערכו הגרלות תריסר פעמים בשנה שבהן יוגרלו עונשי מאסר אמיתיים. זה יתאים במיוחד למטומטמים שאינם יכולים לחיות מבלי לקחת סיכונים מעניינים: חוקרי מערות, למשל, וכל אלה שמשוועים למשחקים יהיו מרוצים מחיקויים חיוורים כגון אלה).
כל המונומנטים שכיעורם אינו מאפשר כל שימוש אחר (כמו הפטי והגראנד פאלה), יפנו מקום למבנים אחרים.
כל האנדרטאות שמשמעותן חלפה מהעולם - כשכל חידוש אסתטי שלהן מראש יידון לכישלון - יוסרו. שימושיותן תיבחן בשנותיהן האחרונות באמצעות שינוי הכתובות שעל כנן, אם במובן פוליטי (הנמר המכונה קלמנסו בשאנז אליזה), אם במובן החידתי (מחווה לקדחת ולכינין, בצומת בולבאר מישל ורחוב קומט; העומק בכיכר הקתדראלה באיל דה לה סיטה).
ההשפעה השלילית של שמות הרחובות הנוכחיים על האינטילגנציה של האנשים צריכה להיפסק. שמות של חברי מועצה, גיבורי הרזיסטנס, כל האמילים והאדוארדים (55 רחובות בפאריז), כל הבוז'ו והגאליפה, ובאופן כללי, כל השמות המגונים (רחוב האבנז'יל ) חייבים להתבטל.
בהקשר זה, הקריאה שהתפרסמה בפוטלטש מס' 9 ביחס להתעלמות מהמילה סאן (קדוש) בשמות המקומות נכונה יותר מאי פעם.
הלטריסטים שהתכנסו ב- 26 בספטמבר (1955) ניסחו את ההצעות הבאות לפתרון הבעיות האורבניות שהתעוררו במסגרת הדיון. הם מסבים את תשומת הלב לכך שלא תתקבל כל הצעה מעשית כל עוד לא הוחל במשימה שנראתה לכולם הדחופה ביותר, יישור השטח.
הרכבת התחתית צריכה לפעול כל הלילה, אחרי שהרכבות פסקו מלנוע. על המעברים והרציפים להיות מוארים באור עמום ומהבהב.
גגות פאריז צריכים להיות פתוחים לתנועת הולכי רגל באמצעות שינויים בסידורי מילוטי האש ובניית סולמות וגשרים, היכן שצריך.
גנים ציבוריים צריכים להיות פתוחים כל הלילה, לא מוארים (במקרים מסויימים, אור עמום יכול להיות מוצדק בהתאם לשיקולים פסיכו-גיאוגרפים).
כל פנסי הרחוב צריכים להיות מצויידים במפסקים. התאורה צריכה להיות לשימוש ציבורי.
באשר לכנסיות, ארבע הצעות הוגשו וכולן נמצאו ראויות עד שהניסוי המתאים יוכיח מי מהן הטובה ביותר:
ג. א. דבור טוען בזכות ההריסה המוחלטת של בנינים דתיים מכל סוג. (כל שריד לא יוותר מהן והקרקע שלהן תשמש לצרכים אחרים).
ז'יל וולמן מציע שהכנסיות יישארו על כנן אבל יופשטו מכל תוכן דתי. יש לנהוג בהן כבבניינים רגילים. מותר יהיה לילדים לשחק בהן.
מישל ברנשטיין מציעה שהכנסיות יהרסו באופן חלקי, כך שההריסות שלהן ירמזו על תפקודן המקורי (מגדל סן ז'ק בבולבאר סבסטופול הוא דוגמה לא מכוונת לכך). הפתרון האידיאלי יהיה גילוח הכנסיות ובניית הריסות במקומן. האלטרנטיבה הראשונה עדיפה מטעמים כלכליים.
לבסוף, ז'ק פיון בעד הפיכת הכנסיות לבתים מפחידים (תוך שימור האווירה הנוכחית שלהן והדגשתה באפקטים מיוחדים).
הכל הסכימו שיש לדחות שיקולים אסתטיים ושיש להשתיק את מעריצי השערים הגדולים של קתדרלת שארטר. יופי, שאין בו הבטחה של אושר, חייב להיעלם. ומה מייצג יותר אומללות מאשר סוג המונומנטים הללו לכל מה שיש להילחם בו , מונומנטים לצד הלא אנושי של החיים?
תחנות רכבת צריכות להישאר כפי שהן. הכיעור הנוגע ללב שלהן מוסיף הרבה לתחושת הארעיות שהופכת אותם למושכים כל כך. ז'יל וולמן קרא להסרת כל שילוט או מידע בנוגע ליציאות הרכבת (יעדים, זמנים וכו'). כל זה יקדם את הסחף. לאחר ויכוח עירני, אלה שהתנגדו לצעד הזה פרשו את טיעוניהם וההצעה התקבלה ללא הסתייגויות. הסביבה ההילתית של התחנות תודגש על ידי שידור הודעות ממספר רב של תחנות אחרות וגם מנמלים.
בתי קברות צריכים להתבטל. כל הגופות והזכרונות יושמדו באופן מוחלט: ללא אפר וללא שרידים. (חשוב לציין שהתעמולה הריאקציונרית לשרידים אלה של עבר מנוכר מהווה את האסוציאציות האוטומטיות ביותר. האם אפשר לראות בית קברות מבלי להיזכר במוריאק, ז'יד או אדגר פור?)
מוזיאונים חייבים להיכחד ויצירות המופת יחולקו בין הברים (היצירות של פיליפ דה שמפניי בבתי הקפה הערבים של רחוב קסבייה-פריבה; "הפולחן" של דויד ב"טונו" [החבית] במונטניי-גנבייב).
לכולם צריכה להיות גישה לבתי הסוהר. הללו יתפקדו כאתרי תיירות ללא הבחנה בין אסורים ומבקרים (כדי להפוך את החיים למשעשעים יותר, ייערכו הגרלות תריסר פעמים בשנה שבהן יוגרלו עונשי מאסר אמיתיים. זה יתאים במיוחד למטומטמים שאינם יכולים לחיות מבלי לקחת סיכונים מעניינים: חוקרי מערות, למשל, וכל אלה שמשוועים למשחקים יהיו מרוצים מחיקויים חיוורים כגון אלה).
כל המונומנטים שכיעורם אינו מאפשר כל שימוש אחר (כמו הפטי והגראנד פאלה), יפנו מקום למבנים אחרים.
כל האנדרטאות שמשמעותן חלפה מהעולם - כשכל חידוש אסתטי שלהן מראש יידון לכישלון - יוסרו. שימושיותן תיבחן בשנותיהן האחרונות באמצעות שינוי הכתובות שעל כנן, אם במובן פוליטי (הנמר המכונה קלמנסו בשאנז אליזה), אם במובן החידתי (מחווה לקדחת ולכינין, בצומת בולבאר מישל ורחוב קומט; העומק בכיכר הקתדראלה באיל דה לה סיטה).
ההשפעה השלילית של שמות הרחובות הנוכחיים על האינטילגנציה של האנשים צריכה להיפסק. שמות של חברי מועצה, גיבורי הרזיסטנס, כל האמילים והאדוארדים (55 רחובות בפאריז), כל הבוז'ו והגאליפה, ובאופן כללי, כל השמות המגונים (רחוב האבנז'יל ) חייבים להתבטל.
בהקשר זה, הקריאה שהתפרסמה בפוטלטש מס' 9 ביחס להתעלמות מהמילה סאן (קדוש) בשמות המקומות נכונה יותר מאי פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה