נווה שאנן, 1923

שכונת נווה שאנן במפת שינפלד, 1923

נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה: ציוני דרך כרונולוגיים

1921 - פרעות ביפו, רצח יוסף חיים ברנר, הקמת שכונת נוה שאנן. 

1922. - אינג׳ יוסף טישלר מופקד על תכנון נוה שאנן ובוחר לעצב את תוי רחובות השכונה בדמות מנורת בית המקדש.

1923 - חב׳ גאולה שרוכשת את אדמות השכונה אינה מצליחה להשלים את רכישת האדמות טרם כניסת ההפרדה המוניציפלית לתוקף. בעוד שהתושבים מצליחים בסופו של דבר להיכלל בתחומה של העיר תל אביב, שטח גדול בדרום השכונה, פרדס בבעלות ערבית, נשאר בתחומה של יפו. 

1948 - יפו מסופחת לתל אביב. הפרדס נכרת, הקרקע עוברת לבעלות המדינה, ומוקמים עליה צריפים ומחסנים. באורח פלא, ההתיישבות הלא פורמלית החדשה מסמנת את המנורה של טישלר.

1960 - אריה פילץ רוכש את השטח.  

1963 - פילץ מקים את חברת ״כיכר לוינסקי״ בשיתוף עם ״סולל בונה״ ו״אגד״.

1965 - רם כרמי נשכר לתכנן את פרויקט התחנה המרכזית החדשה. הרעיון: תחנת אוטובוסים בינעירונית בקומת הבניין, תחנת אוטובוסים פנים עירונית במרתף הבניין. בדרך בין שתי התחנות יעברו הנוסעים במרכז קניות ענק.

1967 (אוגוסט) - ועדת התכנון המחוזית מאשרת את תכנית בינוי מפורטת מס' 1045 למגרש התחנה המרכזית החדשה.

- תחילת העבודות

1968 (אוגוסט) - מתחילה מכירת החנויות בתחנה. עד שנת 1973 נחתמו 709 עסקאות.

1973 – הושלמו 80% משלד התחנה אך הבנייה נעצרת עקב חובות וקשיים כלכליים של הבעלים.

1976-82 – ועדות ממלכתיות שונות מוקמות בכדי לבחון את עתידו של ה"פיל הלבן" אך ממשלת בגין מחליטה לבסוף שהשלמת הבנייה תמומן על ידי יזם פרטי ולא מתקציב המדינה. הבנייה מוקפאת למשך 6 שנים.

1983 – האתר נמכר לקבלנים יונה מרדכי ("חפציבה") ומתי ליפשיץ הקבוצה היחידה שהגישה הצעת קנייה.

1989 – מתחדשת הבנייה. המשך התכנון מופקד בידי משרד אדם מזור ומשרד כרמי.

1993 (אוגוסט) – התחנה המרכזית החדשה נפתחת במעמד ראש הממשלה יצחק רבין

עם פתיחת התחנה עוברות כל חנויות הנעליים של רחוב נוה שאנן אל תוך בניין התחנה. העירייה הופכת את הרחוב למדרחוב.

2000- אינתיפאדת אל אקצה. על השטחים מוטל סגר ואת הפועלים הפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה מחליפים עובדים זרים שמתחילים להגיע מכל קצוות תבל. רובם מתיישבים בשכונות הדרום. רחוב נווה שאנן הופך למרכז הקניות של הקהילה הזרה.

2001 - קבוצת פעילות מזרחיות פמיניסטיות בראשות ד״ר ויקי שירן ופרופ׳ הנרייט דהאן כלב מקימות את תנועת אחותי. התנועה מחליטה לקבוע את מושבה בדרום תל אביב ושוכרת חנות ברחוב מטלון. המקום משמש כגלריה, מועדון חברתי ובסיס לפעילות תרבותית, חברתית ושכונתית.  

2002 –  לאחר כמה שנים שבהן פועלת התחנה במתכונת המקורית, מחליטה התחנה לסגור את התחנה התת קרקעית ולהוסיף קומה נוספת מעל הבניין. הפעולה נעשית במהירות, בבנייה קלה, תוך חריגה ניכרת תנאי ההיתר ותוך פגיעה בעשרות סוחרים שרכשו חנויות בבניין וזכויות הבנייה החדשות שנבראו יש מאין נתנו על חשבון סגירת אגפים שלמים בתחנה. מעבר לעובדה שמעתה זה כבר לא היה הכרחי לעבור בקניון בדרך מתחנה לתחנה, הקומה החדשה מכסה את מקור האור הטבעי היחיד שנכנס לקניון, ולמעשה מאפילה אותו באופן מוחלט. הקניון מידרדר במהירות. 

2008 - ועדת הכנסת לאיכות הסביבה בראשות ח״כ אופיר פז-פינס מחייבת את התחנה המרכזית להתקין תחנות ניטור. מוקמת תחנת ניטור ברחוב לוינסקי. על אף העובדה שהתחנה ממוקמת הרבה מעל מפלס הרחוב כפי שנדרש, בתחנה מתועדים חומרים מזהמים בריכוזים הכי גבוהים באזור תל אביב.

2008 - קואופרטיבים ״אגד״ ו״דן״ מודיעים על רצונם לעזוב את התחנה המרכזית החדשה.  

2009 (דצמבר) – חברת נצבא משלימה השתלטות על התחנה המרכזית החדשה.

2009 - זרם גובר והולך של פליטים אריתראים ודרום סודנים מגיע לתל אביב. בשלבים הראשונים של הגעתם, חונים הפליטים בפארק לוינסקי. בהמשך מרביתם מתגוררים בשכונות הדרום, נוה שאנן, התקווה ושפירא. 

2010- קבוצת רבנים מדרום תל אביב מוציאים פסק הלכה נגד השכרת דירות לפליטים. תחילת פעילות של ארגונים וקבוצות בעד ונגד הפליטים.

2011

- הממשלה מניחה לפני הכנסת תיקון חדש לחוק למניעת הסתננות משנת 1954. החוק יאושר ב-2014.

- מחאת האוהלים. תושבים, פעילים מקומיים ופעילים אתיופיים מקימים מאהל מחאה לצד הפליטים בגינת לוינסקי. בשונה מהמאהל ״המרכזי״ בשדרות רוטשילד, המאהל הזה זוכה לביקורים תכופים ואלימים של המשטרה המנסה שוב ושוב לפנות את המאהל. הנושאים שעולים במאהל לוינסקי אינם זוכים להדהוד במאהל המרכזי או בתקשורת. 

2012  - התחנה המרכזית נכנסת להקפאת הליכים. 

-נסיונות הצתה של דירות וגן ילדים אפריקני, הפגנות אנטי אפריקניות בדרום תל אביב . לשכונות הדרום מגיעים פעילי ימין קיצוני החוברים לפעילים מקומיים שיזכו בשנים הבאות לכיסוי תקשורתי הולך וגובר. 

2016 - אישור תכנית המתאר של תל אביב תא 5000. התכנית קובעת שעל שימושי התחבורה באזור נוה שאנן להיות מוסבים לשימושי אזור תעסוקה מטרופוליני. התכנית מייעדת להעביר את התחנה המרכזית לאזור הגבול הדרומי של תל אביב, ליד העיר חולון.

2018 - חברת נסב״א, הבעלים של התחנה, מבקשת ממשרד התחבורה להאריך את חוזה השכירות של התחנה ולהמשיך להפעיל אותה עד שנת 2042.

- ראש עיריית חולון מודיע על התנגדותו המוחלטת להעברת התחנה המרכזית למיקום החדש הגובל בעירו.

- בשכונת נוה שאנן נערכות לראשונה בחירות לוועד תושבים. לראש הוועד נבחרת מנכ״לית ״אחותי״ שולה קשת. 

- ועדת המשנה לתחבורה של ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשותו של ח״כ דב חנין, מגיעה לבקר בתחנה ודנה עם הגורמים השונים על עתידה. לאור נתוני זיהום האוויר שנחשפים על ידי נציג המשרד לאיכות הסביבה, מחליטה הוועדה לפעול לסגירת התחנה.  

אוגוסט-אוקטובר 2018 - תושבות ותושבי שכונות נווה שאנן ושפירא בדרום תל-אביב עתרו לבג"ץ, יחד עם תנועת אחותי, האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום, בעניין התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. העותרות והעותרים דרשו שבית המשפט יורה לשר האוצר, לשר הפנים ולעיריית תל אביב לפעול למימוש התוכנית לפינוי התחנה המרכזית החדשה בתוך פרק זמן סביר.

בעתירה נטען כי התחנה מהווה פגיעה סביבתית ותעבורתית קשה. נוסף על כך, מבנה התחנה, שחלקים רבים בו נטושים, וסביבתו הקרובה, הפכו לבסיס לסחר בסמים, עבריינות וסחר בנשים, שמהווים פגיעה קשה ומתמשכת בזכויותיהם של תושבות ותושבי השכונה והשכונות הסמוכות בדרום תל אביב. בעתירה נחשף כי התחנה, שנפתחה לציבור לפני 25 שנה, פועלת ללא רישיון למתקן תחבורתי, כפי שקובעת פקודת התעבורה.

במקביל לעתירה ביקשו העותרים כי בג״צ יורה על צו ביניים האוסר על חתימת הסכם על המשך פעילות התחנה. בספטמבר, לאחר קבלת תגובות המדינה, עיריית תל אביב ועיריית חולון על הבקשה למתן צו ביניים, דחתה שופטת בג״צ את הבקשה. נכון לאוקטובר 2018, מועד לדיון בתיק עדיין לא נקבע.

העתירה, 8.8.2018

תגובת המדינה לבקשה למתן צו ביניים, ספטמבר 2018

תגובת עיריית תל אביב לבקשה למתן צו ביניים, ספטמבר 2018

תגובת עיריית חולון לבקשה למתן צו ביניים, ספטמבר 2018

נושא שנתי: התחנה המרכזית החדשה בתל אביב

התחנה המרכזית החדשה של תל אביב וסביבותיה (ר׳ ציוני דרך כרונולוגיים בהמשך) היא הנושא, המצע והפלטפורמה של עבודת הסטודיו בשנה הקרובה.

על פי תכנית המתאר החדשה של תל אביב שאושרה ב-2016, עתידה התחנה המרכזית להיסגר ולעבור דרומה לאזור גבול תל אביב וחולון. במקומה של התחנה מבקשת תכנית המתאר לפתח אזור תעסוקה מטרופוליני. אף על פי כן, מנסה חברת נצב״א, הבעלים של התחנה, להאריך את פעילותה של התחנה במתכונת הנוכחית עד לשנת 2042.

ומה עכשיו?

הדעת נותנת שלהחלטה לסגור את התחנה יכולות להיות אינספור השלכות על אינסוף גורמים, החל בחברות ההסעה וציבור הנוסעים וכלה בבעלי החנויות ובתושבים.

סגירתה של התחנה, במוקדם או במאוחר, מעוררת לא מעט שאלות. הנה כמה לדוגמה: האם באמת ישנו צורך להעביר את התחנה? האם לא ניתן להסתפק במסופים קטנים שיחליפו אותה? ובמידה שהתחנה נסגרת, מה יהיה על המבנה? האם צריך או ניתן להרוס אותו? האם ניתן להשתמש בו? ואם הורסים את הבניין, האם להרוס הכול או רק חלקים, בבת-אחת או בהדרגה? ואיך אפשר להרוס כזה בניין מבלי לזהם עוד יותר את האוויר של האזור הזה של העיר? ואיפה זורקים את כל הבטון ואיך לסלק אותו מכאן מבלי לעצור את כל התנועה? ומה בונים במקום התחנה? ובינתיים, מה עד שיחליטו ויתכננו ויהרסו ויבנו - מה עושים עם הבניין, מה עושים עם סביבותיו?

לעת עתה, לא רק שלאיש אין עדיין שום מענה, השאלות הללו, ושאלות רבות אחרות, עדיין מחכות להישאל. נכון לעכשיו, אין שום גורם עירוני או ממשלתי שהחל לבדוק מהי משמעות ההחלטה לסגור את התחנה המרכזית החדשה ולהעביר אותה ממקומה.    

ועד התושבים של שכונת נוה שאנן, בראשות האמנית והפעילה החברתית ילידת השכונה שולה קשת, הזמין את סטודיו ״עיר שחורה״ ללמוד ולחקור את שלל השאלות, התרחישים וההיתכנויות הקשורות בהחלטה לסגור את התחנה המרכזית החדשה מנקודת מבטם של התושבים.

הסטודיו ישתף פעולה עם ועדת המשנה לענייני תחבורה ציבורית של ועדת הכלכלה של הכנסת  שנרתמה אף היא לנושא ותלווה את עבודת הסטודיו.

נווה שאנן עם קו כחול, אמצע שנות השישים

הקו הכחול המציין את טביעת הקרקע של התחנה המרכזית על גבי תצלום אוויר של שכונת נווה שאנן.
מתוך חוברת פרסום לפרויקט התחנה המרכזית החדשה, אמצע שנות השישים.

לידתה של נווה שאנן

יוסף טישלר (1887 - 1971), תכנית שכונת נווה שאנן בתל אביב, 1921 

צילום אוויר של אזור מערב יפו ודרום תל אביב, 1924

Mizrahi cultures center - Tel Aviv - Alice Hadjaje

J’ai toujours cru au pouvoir social de l’architecture, par ce que les espaces créés pouvaient permettre. Il a toujours été important pour moi de travailler sur des espaces capables, qui puissent par la suite être librement utilisés par les futurs acteurs, directeurs, utilisateurs, quelque soient leur projet (dans ce cas là, culturel). Je crois aux usages possibles dans un espace, plus qu’aux fonctions définies.

Je ne crois pas que concrètement, l’architecture puisse bouleverser des injustices.

Mais, j’ai appris avec cet exercice qu’un bâtiment, sa forme et son image pouvait être aussi un objet politique et polémique alors même que l’on ne sait pas ce qu’il s’y passera à l’intérieur, et que le premier mur n’est construit. 

L’identité Mizhahi comme facteur à la conception du centre culturel

Pourquoi la question d’identité, celle d’une communauté est-il devenu un facteur dans la conception d’un projet architectural ? Cette approche nouvelle m’a hantée et guidée pendant un semestre. Il était nouveau pour moi d’ajouter à mon travail de conception, cette dimension là. Ainsi, il est devenu évident que les réponses architecturales changent selon les commanditaires, le contexte politique.

En Israël, il est commun, de savoir sur l’autre sa religion, ses origines, et bien plus encore, le pays d’origine des parents, ses opinions politiques, et contre qui se positionne t-il,… Le pays est neuf, construit continuellement sur des vagues de migration. Chacun a son identité propre, et revendique plus ou moins son appartenance d’origine.  Le clivage est au début géographique, puis devient social.

De ce constat et de nos rencontres, plusieurs questions apparurent. De cet éclectisme culturel, y a t-il une culture israélienne ? Qui décide ce qui est reconnu ou non comme appartenant à cette culture ? C’est une question importante de reconnaissance. Quelle image du pays est construite ?

Le pays se situe au centre du Moyen-Orient. Géographiquement, historiquement, Israël est un pays arabe. Cependant, le pays est construit et dirigé depuis sa création en 1948, et même avant, par des institutions et mouvements juifs ashkénazes. Pourtant la culture orientale du pays existe toujours, de part son patrimoine architectural toujours visible, témoignant des siècles précédents, à domination arabe. De plus, de nombreux arabes, musulmans ou chrétiens vivent encore en Israël, des villages et villes entières. Cette population fait partie du pays et conserve ses traditions, et sa culture.

Mais, si Israël est toujours considéré comme pays juif, et qu’il n’est regardé que cette communauté, il existe de nombreuses cultures, de pays d’origine. Par vagues de migration, le pays accueille depuis sa création des juifs du monde entier, sans les considérer à son égal (soit le modèle juif européen).  Les Mizrahim, les juifs arabes, (c’est comme un gros mot ici pour Israël), et leur culture ne font pas partie du développement, et de la recherche actuelle d’une culture israélienne. Pourtant, migrants comme tout le peuple juif d’Israël, ils sont attachés à cette terre, et vivent ici.

Le pays est en guerre depuis son indépendance contre les arabes palestiniens, mais aussi à plusieurs reprises contre les pays arabes voisins. Ainsi, dans sa construction propre, l’Etat se distance d’une quelconque culture arabe, et se crée alors une guerre culturelle, sociale, identitaire interne.

Les débats vont plus loin, et ainsi, au cours de nombreuses discussions, et débats, plusieurs fois virulents, j’ai pu me demander si Israël était raciste.

La culture, l’art des juifs d’Afrique noire et du Nord, et du Moyen-Orient ne faisait pas partie du plan Israélien.

Après des injustices sociales criantes à leurs arrivées dans l’état, cette communauté se bat pour sa reconnaissance.

Ce centre culturel est devenue une action politique.

La réponse urbaine proposée, la place comme lieu d’acte citoyen

La parcelle s’articulera autour d’une large place, ouverte sur la Minshar Art School (son bâtiment moderne, mais aussi ses locaux dans l’ancienne gare de bus), et du nouveau centre culturel. Cet espace public tourné sur Salomon street et Nave Sha’anan, conserve les blocs en béton actuels, repères des anciennes plateformes de bus. De petites salles d’activités, de studios peuvent être imaginés autour de ces blocs. L’animation de la place est garantie par l’installation de mobiliers publics, et le tracé de jardins et parcs. Ainsi, ce lieu est rendu ludique et vivant, et permet de lier à la fois l’école et le centre culturel, mais aussi le quartier résidentiel de Nave Sha’anan, et le futur quartier d’affaires au nord de la parcelle. Il offre une respiration à une future ville très dense qui n’offre que peu de vides publics.

De plus, il était important pour moi, que le bâtiment et ses usages puissent s’étendre à l’extérieur, accessible à tous et devienne un lieu d’acte citoyen. Ainsi, cette place peut se transformer rapidement en lieu de rencontre, théâtre, lieu de manifestation, création, réflexion, lieu de vente de produits, en marché. Les enfants peuvent s’y retrouver et jouer, un passant peut apprendre grâce à une exposition extérieure, un concert, ou des peintures. Un adolescent peut participer à un atelier ouvert de construction ou création. Le quartier et ses habitants pourront habiter la place, y montrer ce qu’ils sont, ce qu’ils font.

Grâce au climat chaud et ensoleillé du Moyen-Orient, il était essentiel d’y ajouter un parc, et de prévoir grâce à plusieurs bandes végétales et emplacements possibles des arbres et espaces végétalisés, offrant une fraicheur nécessaire à ce lieu complétement exposé sud-ouest.

Ainsi, bien que l’échelle du bâtiment et de l’esplanade soit importante, il est nécessaire de retrouver en ces lieux, l’essence du quartier, l’atmosphère d’un café populaire, ou d’une rue piétonne, l’effervescence d’un marché, la liberté d’un mur à taguer. 

Réponse architecturale, un lieu pour une reconnaissance culturelle

J’ai été consciente, malgré mes croyances en une architecture neutre, que l’image d’un bâtiment public, (surtout au programme si important), renvoyait nécessairement à un mouvement, une culture propre. Son impact dans la ville et auprès de ses habitants est considérable. Chaque bâtiment-monument comme sera ce centre culturel dit quelque chose, et renvoie en chacun une référence agréable, positive ou non. 

L’objectif, pour ce futur centre culturel Mizrahi était de travailler sur un bâtiment-repère, un monument important, dense, visible et ouvert dans la ville. Un bâtiment d’exposition, affichant au passant son activité et son identité. Ainsi, un seul bâtiment complexe, accueille tous les éléments du programme, travaillant sur plusieurs niveaux, autour de l’élément le plus important : la salle de spectacle, de 600 sièges.

Après avoir analyser le programme, je l‘ai séparé en deux parties, dégageant à la surface les éléments ayant besoin de lumière, d’être accessible depuis le sol, mais aussi d’être vus. Ce centre doit également faire le lien entre deux quartiers, deux cultures, deux niveaux sociaux, mais aussi deux fonctions (résidentiel, et tertiaire). Le bâtiment se situe sur la bande nord de la parcelle dans l’alignement de HaSharon street et de Minshar school. Ainsi la perspective du boulevard Har Tsiyon est prolongée, et dégagée. La différence de niveau entre Salomon et HaSharon est importante (près de 5 mètres). Ainsi, il m’est paru important de conserver une continuité entre ces deux niveaux, une liberté de circulation dans le bâtiment pour joindre ces deux mondes, mais aussi une visibilité continue. Lorsque, nous venons du nord (de HaSharon), la visibilité est totale sur l’esplanade de Nave Sha’anan.

Le bâtiment pourrait se diviser en deux principales fonctions : la fonction plus publique de MONTRER, EXPOSER, SE PRODUIRE au niveau du sol et de l’accès double au centre culturel (un vers Salomon, un sur HaSharon), et la fonction plus privée de TRAVAILLER, PRODUIRE, REPETER, APPRENDRE, dans les derniers niveaux du lieu. Ainsi, la division est verticale, et permet d’avoir au niveau du sol et dans les premiers niveaux, une continuation de la place extérieure publique avec la cafétéria, l’espace d’exposition, les accès aux auditoriums, la boutique, le foyer, etc. De plus, un large passage intérieur lie les deux entrées, sous forme d’escalier (amphithéâtre) et deviens un espace de circulation habitable libre.

Ainsi, le centre culturel s’apparente à la culture Mizhahi, par son usage, son organisation qui permet une lisibilité, et reconnaissance permanente de ce qu’il s’y crée à l’intérieur et à l’extérieur. L’art exposé doit pouvoir s’afficher, briller, et être reconnu comme tel. Mais la culture Mizhahi est pour moi aussi une lutte, un processus de reconnaissance au travail : et cette action doit pouvoir s’exprimer et se voir. Ma position n’a pas été d’identifier cette identité dans l’architecture physique du lieu, mais plus dans ce que les espaces peuvent permettre. Il faut que ce centre culturel soit comme une expérience en cours, dans laquelle les manières d’exposer, de créer se développent. Car, les espaces d’exposition aujourd’hui sont attachés à un modèle complétement européen (Ashkénazi), et doivent permettre à la culture Mizrahi de s’épanouir dans un nouveau modèle, son propre modèle. Le bâtiment dans son image, est accessible par tous, par ses principales façades en verre, et sa rigidité et sa volonté de simplicité dans sa forme, pour une possible identification Mizhahi par la suite. Les matériaux et l’enveloppe générale ne renvoient pas à une appartenance orientale, ou arabe ; qui aurait permis facilement d’envelopper le problème.

Je regrette que dans mon processus de conception, de ne pas avoir développer plus précisément chaque fonctions et usages possibles du lieu, en réponse aux problématiques identitaires Mizhahi. Mais, grâce aux différentes rencontres entre le studio et Achoti house, j’ai aussi compris que l’idée de la création d’un centre culturel était nécessaire dans sa symbolique, et non réellement dans son design, par sa localisation si centrale dans Tel-Aviv, mais aussi dans Nave Sha’anan. Ce lieu pourrait permettre d’accueillir des populations très variées, des populations du nord, mais aussi du quartier. Il pourrait permettre de redonner une identité nouvelle au quartier, proche de ses origines.

Il est l’accomplissement d’un combat de reconnaissance, d’existence, mais aussi social.

the black city against the white city, which in-between ? 

to keep the old central bus station on the future urban plan

how to gather ?

vertical program organisation, to get close of the ground

a monument

open area