to the full English version of this essay
כשהמציאו את האוניה, המציאו את הטביעה, כשהמציאו את מכונת הקיטור, את הקטר, המציאו את הירידה מהפסים, את אסון הרכבות. כך גם היה כשנולדה התעופה, אז המטוסים הביאו את ההתרסקות אל הקרקע, את האסון האווירי. שלא לדבר על המכונית ועל ההתנגשות במהירות גבוהה, על החשמל וההתחשמלות, וכמובן גם לא על סיכונים טכנולוגיים גדולים שנובעים מהתפתחות התעשיות הכימיות והגרעיניות... כל תקופה של התפתחות טכנולוגית הביאה, יחד עם המכשירים שלה, המכונות שלה, להופעתן של תאונות ייחודיות, שמגלות על דרך השלילה את אופייה האמיתי של התפתחות המחשבה המדעית.
החפץ הצבאי, כלי נשק או כלים אחרים, הופך על פניה את המגמה להעדיף את המהות. חוכמת המלחמה דורשת בדיוק להיפך, את ההמצאה הראשונית של התאונה, של החורבן. הנשק - תותח, פגז, טנק או טיל - הוא בסופו של דבר כלי מלחמה כבד שמנסים כמה שיותר להקל ולמזער, בעוד שביצועי ההרס שלו (פגיעה, טווח...) מוגברים ללא הרף, הופכים ליותר ויותר ראוותניים, עד לכדי ניסיון להגיע להמצאת הנשק האבסולוטי (אטומי או אחר), צורה אבסולוטית של הסיכון הטכנולוגי הגדול, ולפיכך, כך מקווים, לתחילתה של התבונה.
למעשה, תחילתה של התבונה, תהיה בעיקר להכיר בסימטריה שבין המהות והתאונה, במקום להסתיר אותה. להחזיק במכשיר, בציוד תעשייתי חדש, פירושו להחזיק בסכנה, בסיכון ייחודי, לפתוח את הדלת ולחשוף את האינטימיות לסיכונים קלים או כבדים.
לצנזר, כפי שלמרבה הצער זה המקרה, פירושו להסתיר, ולסייע לאבדן האמון בתוצאי המדע, אבדן שהוא כיום שווה ערך לאבדן האמון בפוליטיקה. מכאן הנטישה, שקיעתה של הסקרנות בתחומים המגוונים ביותר - בהתחשב בהתפתחות חסרת התקדים של הדימויים האלקטרונים והאחרים, לפחות בתחום זה, תעשיית הסימולציה נושאת בחובה זה מכבר סתירה פנימית ראשונה, שלא לומר פיצוי מסויים.למעשה, חשיפת התאונה על מנת שלא להיחשף לתאונה, היא מעתה הפונקציה המרכזית של אותם "סימולטורים" המשמשים בהפעלת של מכונות... נראה לי שמן הראוי היה לנהוג באותה הדרך כשמדובר במוזיאוגרפיה החדשה, ובמיוחד בזאת שמתיימרת לטפל במדעים ובמוצרים התעשייתיים.
בזמן שנפתח בלה וילט מוזיאון צרפתי חדש, יש לחשוף את הפן הסמוי של הייצור התעשייתי הנוגע לכישלון, לקלקול. לא לבנות את "המוזיאון של האנטי מדע"[1], אלא לנסות ולפרק את עצם המושג "מוזיאון" כשהוא מיושם בפרקטיקות שמוצאן ממחקר נסיוני, וכך לסייע בייסוד מה שאולי יהפוך יום אחד למדע של האנטי- מוזיאון, לפלטפורמה הציבורית של מה שלעולם אינו נחשף אבל חושף אותנו ללא הרף לסכנות כבדות.
בתקופה שבה כותרות העיתונים וחדשות הטלוויזיה עסוקים דרך קבע או כמעט דרך קבע, בתאונות מכוונות או מקריות, דרמות, אסונות טבעיים או מעשי טרור, בעיית "המוזיאולוגיה המדעית" כבר אינה נוגעת לבחירה בין "גלריית המכונות" של מוזיאון הצבירה בנוסח מוזיאון ה-Arts et Metiers ובין המוזיאון-מעבדה מסוג Palais de la Découverte, אלא ל"פוזיטיביזם" הפילוסופי והמדעי, לאשלייה הלירית של מקדמי "הקידמה" שחוסמת ומכסה ללא הרף על ההשלכות השליליות שלה, וכל זאת בשם המדע!... כאילו שהמחקר במדעים המדוייקים יכול היה להתקדם באמצעות ההסתרה והצנזורה של הטעות ושל החישוב המוטעה.
[1] בהקשר לנושא זה, ר' את מאמרו של פייר טואילייה (Thuillier) Les origines de l`anti-science, La recherche, פברואר 1986.
