הארכיטקטורה מבטאת עצם ישותן של חברות באותו האופן שהפרצוף האנושי מבטא את ישותם של אנשים. עם זאת, ההשוואה הזאת נכונה בעיקר לפרצופיהם של אנשים רשמיים (בישופים, נושאי משרות, אדמירלים). למעשה, רק הישות האידיאלית של החברה, רק מי שבסמכותו לצוות ולאסור, מתבטאת באמצעות קומפוזיציות ארכיטקטוניות של ממש. כך, המונומנטים הגדולים מתנשאים כסכרים ומציבים כנגד האלמנטים הסוערים את הגיון המלכות והאוטוריטה: הכנסייה והמדינה מדברים אל ההמונים באמצעות קתדרלות וארמונות וכופים עליהם שקט. אין ספק שהמונומונטים משרים צייתנות חברתית ולפעמים אפילו חשש אמתי. כיבוש הבסטיליה הוא סמלי למצב דברים זה: אי אפשר להסביר את תנועת ההמון הזאת אלא כתוצאה של איבתו של העם כנגד המונומנטים, שהם אדוניו האמתיים.
יתר על כן, בכל פעם שהקומפוזיציה הארכיטקטונית מופיעה מחוץ למונומנטים, אם זה בפרצוף, בתלבושת, במוזיקה או בציור, ניתן לייחס לה נימה ברורה של אוטוריטה אנושית או אלוהית. הקומפוזיציות הגדולות של ציירים מסוימים מבטאות את הרצון להכפיף את הרוח לאידיאל רשמי. מאידך, היעלמותה של הבנייה האקדמית מהציור פותחת עתה את הדרך לביטויים (ואף לקידומם) של תהליכים פסיכולוגיים המנוגדים באופן עמוק ליציבות החברתית. זה מה שמסביר חלק גדול מהתגובות החריפות שהתעוררו בחצי המאה האחרונה אל מול התמורה ההדרגתית בציור, שעד אז התאפיין במעין שלד ארכיטקטוני מוסווה.
ברור מכל מקום, שהסדר המתמטי שנכפה על האבן אינו אלא ההשלמה של אבולוציית הצורות הארציות שכיוונה נקבע על פי הסדר הביולוגי באמצעות המעבר מהצורה הסיסמית לצורה האנושית, שמציגה כבר את כל המרכיבים של הארכיטקטורה. בתהליך המורפולוגי הזה, בני האדם מייצגים רק שלב ביניים בין הקופים והמבנים הגדולים. הצורות הפכו ליותר ויותר סטטיות, ליותר ויותר שתלטניות. הסדר האנושי, מאז היותו, עלה בקנה אחד עם הסדר הארכיטקטוני, שלא היה אלא מעין פיתוח שלו. אם נאשים את הארכיטקטורה, שתוצריה המונומנטליים הם כעת אדוניה האמתיים של הארץ, המקבצים תחת צלם המונים כנועים, מעוררים הערצה ותדהמה ואוכפים סדר ומגבלה, אנחנו גם, איכשהו, מאשימים את האדם. פעילות ארצית שלמה, שהיא ללא ספק מהמבריקות ביותר מבחינה אינטלקטואלית, מתרחשת עתה בכיוון הזה, ומוקיעה את כישלון השתלטנות האנושית: וכך, עד כמה שזה נראה מוזר כשמדובר ביצור אלגנטי כמו היצור האנושי, נפתחת דרך – שהציירים מסמנים אותה – אל עבר המפלצתיות החייתית; כאילו שאין שום דרך אחרת לברוח ממושבת העונשין הארכיטקטונית.
(מצרפתית: שרון רוטברד)
יתר על כן, בכל פעם שהקומפוזיציה הארכיטקטונית מופיעה מחוץ למונומנטים, אם זה בפרצוף, בתלבושת, במוזיקה או בציור, ניתן לייחס לה נימה ברורה של אוטוריטה אנושית או אלוהית. הקומפוזיציות הגדולות של ציירים מסוימים מבטאות את הרצון להכפיף את הרוח לאידיאל רשמי. מאידך, היעלמותה של הבנייה האקדמית מהציור פותחת עתה את הדרך לביטויים (ואף לקידומם) של תהליכים פסיכולוגיים המנוגדים באופן עמוק ליציבות החברתית. זה מה שמסביר חלק גדול מהתגובות החריפות שהתעוררו בחצי המאה האחרונה אל מול התמורה ההדרגתית בציור, שעד אז התאפיין במעין שלד ארכיטקטוני מוסווה.
ברור מכל מקום, שהסדר המתמטי שנכפה על האבן אינו אלא ההשלמה של אבולוציית הצורות הארציות שכיוונה נקבע על פי הסדר הביולוגי באמצעות המעבר מהצורה הסיסמית לצורה האנושית, שמציגה כבר את כל המרכיבים של הארכיטקטורה. בתהליך המורפולוגי הזה, בני האדם מייצגים רק שלב ביניים בין הקופים והמבנים הגדולים. הצורות הפכו ליותר ויותר סטטיות, ליותר ויותר שתלטניות. הסדר האנושי, מאז היותו, עלה בקנה אחד עם הסדר הארכיטקטוני, שלא היה אלא מעין פיתוח שלו. אם נאשים את הארכיטקטורה, שתוצריה המונומנטליים הם כעת אדוניה האמתיים של הארץ, המקבצים תחת צלם המונים כנועים, מעוררים הערצה ותדהמה ואוכפים סדר ומגבלה, אנחנו גם, איכשהו, מאשימים את האדם. פעילות ארצית שלמה, שהיא ללא ספק מהמבריקות ביותר מבחינה אינטלקטואלית, מתרחשת עתה בכיוון הזה, ומוקיעה את כישלון השתלטנות האנושית: וכך, עד כמה שזה נראה מוזר כשמדובר ביצור אלגנטי כמו היצור האנושי, נפתחת דרך – שהציירים מסמנים אותה – אל עבר המפלצתיות החייתית; כאילו שאין שום דרך אחרת לברוח ממושבת העונשין הארכיטקטונית.
(מצרפתית: שרון רוטברד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה