טקסט קורס תמך, איילה ישראל | שכונת התחנה

שכונת התחנה | איילה ישראל, שנה ד', קורס תומך סטודיו עיר שחורה

שכונות הדרום

דרום העיר והשכונות המרכיבות אותו: נווה שאנן, שפירא, התקווה, יד אליהו, גבעת הרצל, פלורנטין וקריית שלום, נוסדו לאחר הקמתה של העיר ההיסטורית של ת"א. כבר מהקמתן, שכונות דרום העיר סבלו מהפרדה מובהקת, הזנחה שיטתית וחוסר ערך, אשר הביאו את האזור למצבו הנוכחי והפכוהו ל"עיר שחורה". מאז ומתמיד העיר השחורה הכילה את כל מה שנדחק החוצה מהעיר הלבנה, ותהליך זה יצר מרחב פריפריאלי מקופח, אשר למרות ההזנחה מוגדר כמרחב אשר "מכל בחינה שהיא- ארכיטקטונית, אתנית ותרבותית (נוצרה) העיר הכי ססגונית, הכי מגוונת, הכי הטרוגנית והכי קוסמופוליטית בישראל".[1]

השכונות הראשונות ברובע 8- הוא רובע דרום העיר- נווה שאנן, שפירא ופלורנטין, הוקמו בין השנים 1922- 1927 ויושבו בעיקר ע"י משפחות מעוטות יכולת ופועלים. החל מהקמתן רוכזו בהן שטחי תעשייה ומלאכה לצד מגורים. עירוב שימושים זה קיים עד היום.[2]

כיום, אוכלוסיית דרום העיר מורכבת מתושבים ותיקים, רובם מבוגרים שנשארו לגור בבתיהם מחוסר יכולת לעבור לשכונה חזקה יותר; אוכלוסיית מעבר- ישראלים צעירים, עולים חדשים, מהגרי עבודה, פליטים; ואוכלוסייה דתית.

ביקוש גדול של דיור זול יצר תופעה של חלוקה לא חוקית של דירות ומגורים במבני תעשייה, אשר בתורה גרמה לצפיפות רבה ותנאי מחייה ירודים המכבידים על התשתיות הישנות. הביקוש הרב לדיור ברמה נמוכה נעשה בעיקר ע"י אוכלוסיית הזרים. כמו כן, בדרום העיר יש מחסור בשירותי ציבור ובמוסדות קהילה ותרבות.[3]

ע"פ עיריית ת"א- יפו, "דרום העיר מהווה רצף אורבאני גדול ללא הבחנה בין שכונה לשכונה.."[4]. מנגד, שוטטות בשכונות אלו מניבה מסקנה שונה בתכלית, והיא שכל אחת משכונות העיר השחורה הינה בעלת אופי ייחודי והן שונות זו מזו, הן באוכלוסייה המאכלסת אותן, הן במבנה התכנוני והן בסגנון האדריכלי. השכונות ממזרח לאיילון מופרדות משאר הדרום הן ע"י הטופוגרפיה והן ע"י האוטוסטרדה, שכן נתיבי איילון ממוקמים על התוואי של נחל איילון. אך גם במעבר בין השכונות הצמודות אחת לשניה, דוגמת נווה שאנן ושפירא, ניתן לחוש בבירור את המעבר משכונה אחת לשנייה.

שכונת נווה שאנן אשר תוכננה ע"י האדריכל יוסף טישלר בצורת מנורה, מורכבת ברובה מבנייני 4-5 קומות; שכונת שפירא מורכבת מבתים חד-קומתיים, חלקם עם חצר, ומבנים דו-קומתיים המופרדים ע"י רחובות רחבים; יד אליהו לעומתן, שנבנתה על צריפי אדמות זבלאווי, מלאה במבני שיכון ודיור ציבורי; גבעת הרצל הפכה לאזור תעשייה המורכב ממבני תעשייה בני 5 קומות; פלורנטין, אשר הוקמה כאזור מעורב לתעשייה, מסחר ומגורים, מורכבת מרחובות צרים המוקפים בניינים בני 3-4 קומות וקומת קרקע מסחרית שוקקת; קרית-שלום היא השכונה הירוקה ביותר מבין השכונות, והיא שופעת גינות ציבוריות מטופחות. גם לשכונה זו תכנית ייחודית בצורת לולאה והיא מורכבת בעיקר מבתים דו קומתיים; שכונת התקווה מורכבת מרחובות צרים, חלקם הולנדים, ובנייני שתי קומות צפופים. שכונת התקווה היא למעשה השכונה המוזנחת ביותר מבין שכונות הדרום ורוב תושביה הינם פליטים מאפריקה ומאסיה, אך למעשה סמיכות הבניינים וצרות הרחובות מייצרות מרחב אינטימי ואנושי עד מאוד.

ההטרוגניות הארכיטקטונית בדרום העיר, אשר נובעת מהשוני הקיים בין השכונות, קיימת גם בתוך השכונות עצמן. על אף המגמה לאחד מרחבים והניסיון ליצור הומוגניות בתוך השכונות קיים גיוון מבני הנוצר משכונות היסטוריות שקדמו להקמת כל שכונה. נווה שאנן למשל, שופעת אזכורים לשכונות העתיקות עליה היא הוקמה: השכונות יהודה, ברזילי, צ'לנוב א' וב', שכונת הקווקזים, גבעת מרקו, שכונת שובע, גבעת ראשון לציון, שיבת ציון וגבעת נער, שבתיה הצנועים בני הקומה נשתמרו כמעט לחלוטין בצילה של התחנה המרכזית החדשה.

צפיפות המבנים בדרום העיר גבוהה בהשוואה לממוצע העירוני (כ-3.9 יח"ד לדונם, לעומת 3.2 בממוצע העירוני), אך עם זאת, ע"פ העירייה, תושבי הדרום תופסים את סביבת המגורים בשכונות כ"פחות צפופה". התחושה נובעת כנראה מקנה המידה האנושי של המרקם הבנוי, הכולל בניינים שגובהם נע בין 2-5 קומות בלבד.[5] ע"פ המתכנן האורבני אלן ג'ייקובס, רחוב מוצלח הוא רחוב שיש לו גבולות אשר מייצרים מהרחוב מקום. הרחוב מוגדר בשתי דרכים- ורטיקאלית ע"י בניינים ועצים, והוריזונטלית ע"י המרחק והמרחב בין האלמנטים.[6] הבנייה הנמוכה והסמוכה, הרחובות הצרים יחסית, הפרופורציות שבין הבניינים לרחוב ועוד מעניקים לשכונות תחושה אינטימית ואנושית ביותר.

התחנה המרכזית החדשה של תל אביב

במרכזן של שכונות דרום העיר החלה להיבנות בשנת 1967 התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, בתכנונו של האדריכל רם כרמי. התכנון התעלם מהקונטקסט האנושי המקיף אותו ואף התנגד לו ע"י פעולות אלימות. הבניין תוכנן להיות התחנה המרכזית הגדולה בעולם, ועל אף שאינו גבוה משמעותית מהבניינים שסביבו, הוא יוצר רצף מבני עצום, אשר קנה המידה העל אנושי שלו אינו תואם כלל את הסביבה בה הוא ניצב. המבנה הענק קוטע את הרצף העירוני ע"י חסימת רחובות רבים וחיתוך פיזי של בניינים אשר ניצבו בדרכו. על אף השטח העצום שהוקצב לו בתוכנית המקורית, הבניין חורג מקווי הבניין ומשתלט גם על הרחובות אשר היו מיועדים להיוותר מחוץ לו. כך למשל רחוב שלמה אולץ לעבור דרכו. דוגמא נוספת לניתוק של הבניין מסביבתו היא מספור הקומות בבניין: קומה 1 היא למעשה שני מפלסים מתחת למפלס הרחוב; גם לגריד האלכסוני של הבניין אין דבר וחצי דבר עם הגריד העירוני. באמצעות גולמיותו והמונומנטליות שלו הבניין מתנגד להטרוגניות שסביבו וקוטע אותה, בעוד המסה האחידה והעצומה של התחנה היא היפוכו המוחלט של הפסיפס העירוני של העיר השחורה.

פול וריליו מנסח תיאור דומה בכתבו "ארכיטקטורה פוטנציאלית". במושגיו, התחנה המרכזית היא כ"ארכיטקטורה המתנגדת לאדם..."; היא ה"יש של הבנייה המנוגד ליש של האדם".[7] נראה שע"פ וריליו התחנה המרכזית היא ארכיטקטורה פוטנציאלית למופת, שכן אין לה דבר עם נוחיות, ואיננה מקום של נופש. במקום-זאת, היא מאתגרת את האדם ע"י מערכת סירקולציה שמתנגדת לאוריינטציה האנושית, וחלליה החשוכים אינם מזמינים.

חומריות המבנה תורמת גם כן לתחושת ה"מסתיות" של הבניין שכן הוא בנוי מכמות אדירה של בטון המייצרת הן תחושת אטימות כלפי החוץ, והן אלמותיות של מונוליט זה. אך עם זאת, הכנות הנוכחת בבטון החשוף תואמת במידת מה את הכנות של העיר השחורה. אותם "ערכים אתיים של כנות" לצד "דחפים אפלים של יצריות ואלימות"[8] המאפיינים את הבטון, מתקשרים גם לשכונה, ואולי אף כפי שהאנטגוניזם המופנה אל הבטון החשוף הוא חלק אינהרנטי ממנו, כך גם האנטגוניזם המופנה כלפי העיר השחורה, כלפי האמת שבה, ה"אמיתית" מידי לעיר הלבנה, מייצר אותה. אך גם אם לרגעים נדמה שיכול להיווצר חיבור בין התחנה לשכונה ע"י החומר, הוא מחופה בקרמיקה אדומה או לבנה אשר מטייחת ומרחיקה את החומר מהרחוב, ושוב הבניין נותר זר לסביבתו.

          "תכנונו של בניין מבטון חשוף אינו רק תכנונו של אובייקט, אלא בעיקר תכנונו של תהליך המביא לתוצאות בלתי הפיכות. בלי תיקונים, בלי טיוחים, בלי ציפויים, בלי חיפויים."[9] אותן תוצאות בלתי הפיכות, הן שהביאו את דרום העיר למצבה כיום, הדרום אשר מוכתם ע"י המונוליט שממשיך לזהם את השכונות הדרומיות ואין לו פתרון. "התחנה המרכזית היא זו שחרצה את גורל העיר השחורה והפכה אותה ל"חצר האחורית של העיר הלבנה".[10]

במידה מסוימת נוכחותה של התחנה המרכזית בלב ליבו של הדרום הינה סמלית לתחושה שהיא יצרה בסביבתה. דרום העיר הפכה למעין תחנת מעבר לאנשים שמייחלים להתקדם למקום טוב יותר. בין אם אלו הפליטים והעובדים הזרים שנדחקו לשם ומייחלים לתנאי מחייה טובים יותר, בין אם אלו הוותיקים שאין ביכולתם לעבור לשכונה חזקה יותר, ובין אם אלו הצעירים שמוכנים לבלות מספר שנים בתנאי המחייה הנוכחיים בשל המחיר הזול.

במחזותיו של חנוך לוין, יליד שכונת נווה שאנן, תל אביב אינה מוזכרת ולו פעם אחת, אך עם זאת היא נוכחת בכל אחד מהם. האדריכל ניסים דוידוב כותב בספרו "תל אביב של חנוך לוין"[11] כי התל אביביות ע"פ לוין היא בראש ובראשונה געגועים למקום אחר. דוידוב עצמו טוען כי נווה שאנן היא בית לתושבים קשיי-יום ולפליטי פורענויות שחלומם להשתדרג למקום אחר. "אם היינו מבינים, אנחנו המתכננים, כי ה'נוה שאננים' הם חלק בלתי נפרד מהעיר ולא תחנת מעבר, אולי היינו יודעים לענות על צרכיה האמיתיים של השכונה ושל בני האדם הנמצאים בה".[12]

אם כן, כיצד ניתן להפוך את התחנה המרכזית ממרחב של מעבר למרחב של שהות?

מתחנה לשכונה

בפרויקט החלטתי להפוך את התחנה המרכזית לשכונת מגורים נוספת במרקם העירוני של דרום ת"א. השכונה החדשה משתמשת במבנה הקיים אך מנסה לגשר על הפער בין קנה המידה של התחנה לבין קנה המידה של השכונה מתוך כוונה לאפשר מקום להטרוגניות הנוכחת במקום. הפעולה באמצעותה בחרתי ליצור את השכונה החדשה מתוך בניין התחנה המרכזית הינה ניסור. ניסור זה הוא המאפשר לפורר את הבניין לכדי פרגמנטים אשר לתוכם ייווצקו תכנים חדשים. פירוק התחנה מייצר למעשה גבולות נוספים ורבים לבניין, אשר מעניקים לו יותר חופש ומייצרים הזדמנויות חדשות במרחב.

פעולת הניסור הראשונה חצבה צירי רחובות בתוך המבנה, כך שכל רחוב שנקטע בעבר זוכה להמשכיות מחודשת ונתפר חזרה לתוך המרקם הקיים. ע"י הגיאומטריה של השכונה הבניין מקבל צורה חדשה המוכפפת לחוקי העיר. פעולת הניסור השנייה נעשתה מתוך התחשבות בגריד של התחנה. ע"י חיבור שתי הגאומטריות הזרות זו לזו נוצר מרחב המכיל את שתי ההגיונות- הגיון השכונה והגיון הבניין. ע"י משא ומתן בין השניים נוצרה שכונה אשר ממשיכה את הרצף הקיים ומסותיה החדשות מאפשרות קיום של תכנים חדשים.

כבר במצבה הנוכחי ניתן למצוא בתוך התחנה מאפיינים אורבניים. דבר ראשון, שטח המבנה הוא כשטח של שכונה שלמה, החלוקה הפנימית נעשית ע"י רחובות כדי להקל על ההתמצאות במבנה, המסחר בפנים הוא כשל שוק. רחוב הנעליים ההיסטורי של נווה שאנן הועבר לתוך התחנה ונראה עדיין כמסחר של רחוב, כלוא בתוך התחנה. כ-65% משטחי התחנה הם שטחים פרטיים השייכים לדיירי השכונה, וההטרוגניות האנושית אשר נוכחת בשכונות נראית גם בין כותלי התחנה. ההטרוגניות מתבטאת, בין השאר, במרקם אנושי ומסחר מגוונים. אם כן, אם נקלף את התחנה ונחשוף את קרביה, היא כבר לא תהיה כה זרה לסביבתה. פעולת הניסור מאווררת את המסה וחושפת את המבנה בצורות רבות, מה שמאפשר לאור לחדור לבניין ולהחיות אזורים שוממים בתחנה. עדה כרמי, אחותו של האדריכל המתכנן, טוענת כי "כשהאור במיטבו הוא יכול לשחרר בניין ממגבלותיו ולהעיר חומרים מתרדמתם, עד כדי כך שתכונות החומר ישתנו לחלוטין".[13] הכנסת האור לבניין יכולה להזין חללים שלמים ולאפשר קיום של תכנים בכל המבנים החדשים.

הבחירה בפרוגרמת המגורים נעשתה מתוך הרצון לחבר חזרה את התחנה לסביבתה ע"י השבת הרצף הפרוגרמתי. כמו כן, ישנו ביקוש רב לדיור זול באזור, מה שכרגע מתבטא בחלוקות שאינן חוקיות ודירות מאולתרות אשר מספקות לדייריהם תנאי מחייה ירודים. הדיור החדש יוכל להכיל מאות תושבים בדיור צנוע שיאפשר לתושבי השכונות לגור בו. כמו כן, קומת הקרקע בשכונה החדשה מיועדת לטובת מסחר, כך שהמסחר הפרטי והמגוון הקיים בתוך התחנה היום יוכל להיחשף ולהמשיך להתקיים כמסחר רחוב, וכן להשתלב גם הוא ברצף המסחרי הקיים בעיר.

כלים נוספים ליצירת קנ"מ אנושי במבנים החדשים נקבעו ע"י נספח בינוי שהצעתי אשר מגדיר חוקים לכל בניין חדש. כך למשל, בניגוד לסירקולציה המורכבת הקיימת במבנה אשר תורמת להיותו על- אנושי, הסירקולציה החדשה מחויבת להיות פשוטה, במרחקים הגיוניים מהכניסות ומוארת.

על-מנת לייצר הטרוגניות ארכיטקטונית, לאחר ניסור הבניין ויצירת הפרצלציה החדשה המבנים יינתנו לאדריכלים שונים אשר יתכננו כל בניין בהתאם לחוקי התב"ע החדשה. הטרוגניות כמוזכר לעיל, מאפיינת גם את השכונות סביב ותורמת לקנ"מ האנושי שבהם. על מנת לייצר מרחב המאפשר את קיום ההטרוגניות האנושית של העיר השחורה מתוכננים שני מבני ציבור בשכונה החדשה. האחד- בית ספר משולב, והשני- מרכז תרבות המאפשר מקום למגוון התרבויות שבשכונה, מטפח את ההטרוגניות ומחזק את האזור כמרכז תרבותי- אתני.

לסיכום, הפרויקט מנסה להפוך את המציאות הבעייתית להזדמנות, להשתמש בחוזקות של העיר השחורה, כגון הטרוגניות, מסחר ייחודי, שכונתיות ואינטימיות, ובאמצעותם לנסות לתת פתרון לבעיית התחנה המרכזית. המטרה היא להשתמש במרקם הנוכחי העשיר של דרום העיר כדי לרקום מחדש את המבנה שקוטע אותו. השכונה החדשה אינה מתיימרת להתמזג בפנורמה השכונתית, היא שכונה בעלת אופי אחר, חדש, ואיננה נראית כמו השכונות סביבה אשר נבנו לאורך שנים. היא שכונה שנוצרה מתוך הרס של מבנה וע"י ההרס מנסה ליצור מרחב חדש שיכול להתאים יותר לסביבתו העשירה, אשר לפי תיאורו של עמוס קינן "כאן ת"א האמתית, עיר חיה, עיר נושמת, עיר שיש בה אנשים. שום דבר כאן לא מזויף. הריחות אמתיים וגם הצבעים, והכל מכאן, שייך, קרוב, לא מקולקל.."[14]

מקורות

-        שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל 2005, עמ' 122.

-        פרופיל העיר, מתוך התכנית האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.

-        Allan B. Jacobs, Great streets, MIT press, 1993

-        פול וריליו, טקסט שהתפרסם ב- 1966 בחד מגיליונותיו של כתב העת Architecture principe, תורגם מצרפתית ע"י שרון רוטברד.

-        שרון רוטברד, הכנות, קווים לדמותה, מתוך הבלוג spontaneous-architecture, 2009.

-        אדריכל ניסים דוידוב, תל אביב של חנוך לוין, הוצאת מרכז הבאוהאוס, 2009

-        לביאה ברומברג, ראיון עם עדה כרמי, מתוך כתבה "האור כחומר", מגזין תכנון משלים, 2014.

-        עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך, הוצאת ידיעות אחרונות, 1981

---

[1] שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל 2005, עמ' 122.

[2] פרופיל העיר, מתוך התכנית האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.

[3] פרופיל העיר, מתוך התכנית האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.

[4] פרופיל העיר, מתוך התכנית האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.

[5] פרופיל העיר, מתוך התכנית האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.

[6] Allan B. Jacobs, Great streets, MIT press, 1993

[7] פול וריליו, טקסט שהתפרסם ב- 1966 בחד מגיליונותיו של כתב העת Architecture principe, תורגם מצרפתית ע"י שרון רוטברד.

[8] שרון רוטברד, הכנות, קווים לדמותה, מתוך הבלוג spontaneous-architecture, 2009.

[9] שרון רוטברד, הכנות, קווים לדמותה, מתוך הבלוג spontaneous-architecture, 2009.

[10] שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל 2005.

[11] אדריכל ניסים דוידוב, תל אביב של חנוך לוין, הוצאת מרכז הבאוהאוס, 2009

[12] אדריכל ניסים דוידוב, תל אביב של חנוך לוין, הוצאת מרכז הבאוהאוס, 2009

[13] לביאה ברומברג, ראיון עם עדה כרמי, מתוך כתבה "האור כחומר", מגזין תכנון משלים, 2014.

[14] עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך, הוצאת ידיעות אחרונות, 1981