אני מרעיד את השכונה ברעש המנוע ונושא אליי מגוון מבטים. המבטים נעים בין אלכוהול מצחין למזרקים ישנים. בין גדרות הבתים מגיח תיק בית ספר גדול מאוד שמחבק ילדה קטנה. מאחוריה זרוקות נשים במושב האחורי שנרקב והתבלה מהשמש הקיצית.

ג'סי התהפך בקברו ששמע על הג'נטריפיקקצה הצעיר ששכר דירה בבית הדירות הרעוע. פינת המנגל כבר הפכה עגולה ומערבל הבטון התיז עליה לכלוך קונסטרוקטיבי שבהמשך יהיה בניין.

אני אוטם הכול ומקיף את הבית בקיר עבה ללא חלון. שם אני נשאר וכולא עצמי בביתי שלי. אני הולך לישון, קם בבוקר, וחוזר חלילה.

אני אוסף את שברי הזכוכית ומכין מהם קולאז', מעין סנדוויץ' גדול של צורות מגורים. אני לא יכול ליצור נסיבות שיסבו אושר לאנשים אלא אם יבחרו בכך. אני בקלות יכול לאמלל אותם. אני לוקח את הבעיה והופך אותה להזדמנות. בדרך אני מבחין בקטנוע שרוף. בזמן שאני רושם את הרחוב אני מוטרד ממשחק כדור של ילד שהשתלט על מגרש המשחקים. בית הקפה גודר בסורגים פן יקפוץ הנער ויגנוב את המזגן. הקיר מתקלף אך הוא לא מטריד אותי. הוא מיד מתחלף בלבנים מסודרות בקפידה תחת עין פקוחה ביום ובלילה. אני צופה בהם כל הזמן. אני מבחין מיד בדודי השמש, המזגנים, הבגדים הזרוקים, האיזקורית והחומה, הסוסיתא של דוד והספסל של אוחיון, ואני לא מבין למה אצלם יש ברושים ואצל רוזנברג רק עץ פקאן אחד גדול, שהתייבש והתמלא בטרמיטים.

אני חוזר לתל אביב.