"The power of the white world is threatened whenever a black man refuses to accept the white's world definition"
James A. Baldwin
בסטודיו אביב זה, מטבע הדברים, הניצו שאלות וסוגיות שאינן תחומות לשדה הארכיטקטורה בלבד אלא מתפשטות כשורשים וענפים אל העבר ואל העתיד, ואל הקשר ביניהם שהוא כבר גזע החברה שלנו, גזע רב שכבות, טקסטורות וצבעים. נתבקשנו להציע תכנון למרכז תרבות מזרחית בשכונת נווה שאנן אשר בתל אביב. מידי שבוע בשבוע ירדנו מן ההר אל המישור ההביל, ממצלים במחשבותינו את הרגעים השקטים טרם נגיע ליעדנו, הלא הדרך רצופת כוונות טובות היא, וטובה ממנה קבלת פנים ראויה, מזמינה, בבית. גם על זאת יש לחשוב הרי כשנדרש לתכנן, ומה סמלי יותר משטח המגרש עצמו, תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב. בזמן שמכניסת אוטובוסים למתחם ויציאתם אותו נשאר רק זכרון חריש, הרעיון להקים מרכז תרבות מבעבע ובועט הוא בקול הווה ממשי.
בביקורנו השבועי נפגשנו עם הגברת שולה קשת, ראש עמותת ''אחותי'' ועם אנשים נוספים מטעמה. כל זאת טוב ויפה, אך לפני שאדרש לחומר וצורה עלי להרהר ברעיון מאחוריהם, על זכות קיומו ומימושו הגשמי, או במילים אחרות- האם בכלל יש להקים מרכז תרבות מזרחי בתל אביב?
לבטי משכוני לכאן ולכאן, ימין ושמאל, מזרח ומערב. הגבולות העתידיים להשרטט על הנייר משולים לגבולות דמיוניים אותם מטפחת החברה הישראלית באדיקות מימי היווסדה ואף קודם לכן. לאידיאולוגיות העדתיות חוקים משלהן, החל בהגדרת המושג ''מזרחי'' (מזרח ביחס לאיזו נקודה? כלום נמצא מרוקו ממזרח לפולין? ברור כי האיגוד נובע משיקולים אחרים שאינם בהכרח גיאוגרפים גרידא), עבור בפרדוקס הגדרת הקבוצה (הרצון להגדיר קבוצה, להבדילה ולייחדה מול הקבוצה האחרת, הרצון לשיויון בכל התחומים לטשטוש השהות האתנית, לאימוץ ולשאילת מאפיינים מן 'הצד האחר'), וכלה בין השאר בשיח הציבורי על העניין עצמו, כמו היה מבעד עיניים חיצוניות אך למעשה דרך עיניינו שלנו, כולנו, שייכים מדי וניזונים תמידית מטעמי מזרח כמערב, לפי החג.
כאן, במגרש, רק חול, קרקע טובה לשטוח עליה את הטענות המצביעות בעד ונגד הקמת מרכז תרבותי מסומן עדתית.
לאורך השנים סבל חלקה הדרומי של תל אביב לא מעט מיחסה של העירייה כלפיו. קיפוח תושבי השכונות הדרומיות, רובם המכריע יוצאי עדות המזרח, התבטא בהעדר מבני תרבות ובתי ספר ובתמיכה כלכלית בלתי מספקת לפיתוח ולשימור האיזור. תחנות הדלק ומגרשי החנייה הרבים שנבנו שם רק מדגישים את הפונקציונאליות שיועדה לאיזור, אנא הזן את כלי רכבך, סע לשלום, חזור עם רדת הליל. זאת, במקום הרצון להפגיש, ללמד, לעבוד ובל נשכח- לבלות.
ודאי לא תרמו למצב שתי התחנות המרכזיות שנבנו בלב השכונה ואיתן רעש האוטובוסים, האוויר המפויח, תזזיתיות הצמתים והעומס התחבורתי שודאי אינו מעודד התנהלות שכונתית, חברית או משפחתית, כטיול רגלי בשעות ערביים. הנזק שנגרם לשכונה מתבטא בתחומים רבים, החל בערך הנדל''ן וכלה באיכות האוויר. כמו כן, התדמית של השכונה נפגעה בשל היחס אל גלי הפליטים ומהגרי העבודה הרבים שהעירייה עצמה מיקמה בה, ותבדיל גם תבדיל בין צבע ודת ורק המינים עדיין שניים הם. אני מסכימה עם דעת העמותה כי יש בתודעה הישראלית חסך בהכרות הסטוריית של תרבות המזרח, ובעוד שצומחים ועולים גורדי השחקים וממלאים את השכונה כפטריות אחרי הגשם, מוטב להשאיר רחבה עירונית לתושבי השכונה, מבנה תרבותי ציבורי שכיום אין כמוהו אף אחד בנמצא. בתכנון אולי חשוב להדגיש את חשיבות קיומו כך שתתבטא בצורתו כמו גם בתוכנו העתידי.
החול כאמור, עודנו טוב, עוד לא רטוב, ועל כן יש להתייחס גם לטענות המנוגדות לפני יבשילו העמדות במוצבן. כאן אשאל: הבניין עצמו, האם הוא החזון, המטרה, האמצעי? ואם אכן מגלם הבניין בתוכו את התשובה לאחת משלושת ההצעות או את שלושתן יחד- האם הדרך בה נלחמים להשגתו היא באמת הדרך המקרבת אלינו את זה החזון? הרי אם השאיפה היא לשיויון (מגדרי, עדתי) אין אנו מחטיאים אותה במעט ברוח הקרירה והמבדלת, המרחיקה את האשכנזים ממדורת השבט הכל-ישראלי? האין ה''עכשיו'' הזמן הטוב ביותר להחיות את החזון, את השיויון המבוקש, בשיתוף פעולה במקום צמצום חלוקת התפקידים למזרחים בלבד, משלב התכנון, המפקח, הבנאי ולבסוף גם... המבקר? לדעתי אין לחכות לגאולה שיגאל הבניין, ולניסים שיחולל בהשקפת עולמנו. יש לפתוח את המעגל הסגור ולאפשר שיתוף פעולה בין המזרחים והאשכנזים, אחרת לא את השיויון הנשגב אנו חיים. אם תרצו ששווים נהיה, מוטב נתחיל כעת ולא נסתגר במחנה העדתי. שאלות נוספות העולות מאותו שדה טיעונים, למשל- האם הבנין לא צריך הוא עצמו לשקף את יסודות התרבות המזרחית, ולא רק התוכן שימלא אותו? העמותה, הלא היא הצד היוזם אך מנקודת מבטנו- הלקוח, ביקשה פרוגרמה גדולה למדי- שלושה אולמות קונצרטים, גלריה, ועוד.. מדוע בנקודה זו בוחרים אם כך לשאול ביטוים מעולם דימויים קרוב יותר לתרבות המערב (אפילו אומר בזהירות- ליצוק תוכן מזרחי אל בניין אשכנזי) במקום להאדיר, לפאר ובעיקר לזכור, לכבד ולהעביר לדורות הבאים מורשת מזרחית שתקבל ביטוי הולם גם בצורה? ולדוגמא- אולם קונצרטים הבנוי לפי סדרה של התזמורת המזרחית..? שאלה נוספת עולה והיא האם הקמת בניין כזה בשכונה לא תעורר עוד יותר את תהליך הג'נטרפיקציה (תהליך שכבר החל למעשה, משקיעים וצעירים מ'העיר הלבנה' הנודדים אל השכונה). אם יבנה מרכז התרבות יוקרתי, שאחריו יופיעו במהרה חנויות הבוטיק ומסעדות, הנדלן יעלה בערכו, החיים יהפכו יקרים ואנשים השכונה עבורם נבנה המרכז יאלצו, אולי, לעזוב את בתיהם? האין תחטיא השתלשלות אירועים מסוג זה את כל הרעיון העומד מאחורי הקמת המבנה?
לאחר מחשבות כאלו ואחרות בנושא, מסוג פנים אל חוץ וגם להיפך, ניסיתי להעלות על הנייר את הצעה לתכנון שיוכל לנצל באופן המירבי את מידותיו הטובות של הרעיון תוך צימצום הפערים והבעיות שעשויים לצוף: הבניין שואב צורתו מקוי המגרש. בהשפעת החצר האנדלוסית, גם היא למודת השפעות מזרחיות, הוא תוחם חצר פנימית רחבת ידיים. הפרוגרמות השונות מפוזרות סביב החצר ומעליהן מעטפת שנייה לבניין עשויה קיר מחורר (משרעבייה) היוצר תחומי ביניים בין הבנין לעיר, כמו סטיו העמודים שמקיף את החצר. דרך איזורי הביניים ביקשתי ליצור תחושה של מבנה תרבות שהגישה אליו שכונתית ומזמינה, להבדיל ממבנה סגור לחברי הקהילה מבית, סגור בפני אורחים מחוץ- כאן תהיה החצר פתוחה והכניסה אליה ללא עלות או התחייבות. אולי יש בתכנון אף רמז דק, שארית כוח של תחנת האוטובוס על המגרש במקור.
אסכם ואומר, המטרה ראויה ואני מקווה שתגיע לכדי מימוש, אך נדמה שעד שלב הנחת הלבנים דרושה עבודה שעיקרה ניסיונות הדברות והקשבה אמיתיות, אימון אישי של כל אדם בשקילת מילותיו ומידותיו, התנהלותו והתנהגותו, או כפי שנאמר- היה אתה השינוי שהיית רוצה לראות בעולם.
בביקורנו השבועי נפגשנו עם הגברת שולה קשת, ראש עמותת ''אחותי'' ועם אנשים נוספים מטעמה. כל זאת טוב ויפה, אך לפני שאדרש לחומר וצורה עלי להרהר ברעיון מאחוריהם, על זכות קיומו ומימושו הגשמי, או במילים אחרות- האם בכלל יש להקים מרכז תרבות מזרחי בתל אביב?
לבטי משכוני לכאן ולכאן, ימין ושמאל, מזרח ומערב. הגבולות העתידיים להשרטט על הנייר משולים לגבולות דמיוניים אותם מטפחת החברה הישראלית באדיקות מימי היווסדה ואף קודם לכן. לאידיאולוגיות העדתיות חוקים משלהן, החל בהגדרת המושג ''מזרחי'' (מזרח ביחס לאיזו נקודה? כלום נמצא מרוקו ממזרח לפולין? ברור כי האיגוד נובע משיקולים אחרים שאינם בהכרח גיאוגרפים גרידא), עבור בפרדוקס הגדרת הקבוצה (הרצון להגדיר קבוצה, להבדילה ולייחדה מול הקבוצה האחרת, הרצון לשיויון בכל התחומים לטשטוש השהות האתנית, לאימוץ ולשאילת מאפיינים מן 'הצד האחר'), וכלה בין השאר בשיח הציבורי על העניין עצמו, כמו היה מבעד עיניים חיצוניות אך למעשה דרך עיניינו שלנו, כולנו, שייכים מדי וניזונים תמידית מטעמי מזרח כמערב, לפי החג.
כאן, במגרש, רק חול, קרקע טובה לשטוח עליה את הטענות המצביעות בעד ונגד הקמת מרכז תרבותי מסומן עדתית.
לאורך השנים סבל חלקה הדרומי של תל אביב לא מעט מיחסה של העירייה כלפיו. קיפוח תושבי השכונות הדרומיות, רובם המכריע יוצאי עדות המזרח, התבטא בהעדר מבני תרבות ובתי ספר ובתמיכה כלכלית בלתי מספקת לפיתוח ולשימור האיזור. תחנות הדלק ומגרשי החנייה הרבים שנבנו שם רק מדגישים את הפונקציונאליות שיועדה לאיזור, אנא הזן את כלי רכבך, סע לשלום, חזור עם רדת הליל. זאת, במקום הרצון להפגיש, ללמד, לעבוד ובל נשכח- לבלות.
ודאי לא תרמו למצב שתי התחנות המרכזיות שנבנו בלב השכונה ואיתן רעש האוטובוסים, האוויר המפויח, תזזיתיות הצמתים והעומס התחבורתי שודאי אינו מעודד התנהלות שכונתית, חברית או משפחתית, כטיול רגלי בשעות ערביים. הנזק שנגרם לשכונה מתבטא בתחומים רבים, החל בערך הנדל''ן וכלה באיכות האוויר. כמו כן, התדמית של השכונה נפגעה בשל היחס אל גלי הפליטים ומהגרי העבודה הרבים שהעירייה עצמה מיקמה בה, ותבדיל גם תבדיל בין צבע ודת ורק המינים עדיין שניים הם. אני מסכימה עם דעת העמותה כי יש בתודעה הישראלית חסך בהכרות הסטוריית של תרבות המזרח, ובעוד שצומחים ועולים גורדי השחקים וממלאים את השכונה כפטריות אחרי הגשם, מוטב להשאיר רחבה עירונית לתושבי השכונה, מבנה תרבותי ציבורי שכיום אין כמוהו אף אחד בנמצא. בתכנון אולי חשוב להדגיש את חשיבות קיומו כך שתתבטא בצורתו כמו גם בתוכנו העתידי.
החול כאמור, עודנו טוב, עוד לא רטוב, ועל כן יש להתייחס גם לטענות המנוגדות לפני יבשילו העמדות במוצבן. כאן אשאל: הבניין עצמו, האם הוא החזון, המטרה, האמצעי? ואם אכן מגלם הבניין בתוכו את התשובה לאחת משלושת ההצעות או את שלושתן יחד- האם הדרך בה נלחמים להשגתו היא באמת הדרך המקרבת אלינו את זה החזון? הרי אם השאיפה היא לשיויון (מגדרי, עדתי) אין אנו מחטיאים אותה במעט ברוח הקרירה והמבדלת, המרחיקה את האשכנזים ממדורת השבט הכל-ישראלי? האין ה''עכשיו'' הזמן הטוב ביותר להחיות את החזון, את השיויון המבוקש, בשיתוף פעולה במקום צמצום חלוקת התפקידים למזרחים בלבד, משלב התכנון, המפקח, הבנאי ולבסוף גם... המבקר? לדעתי אין לחכות לגאולה שיגאל הבניין, ולניסים שיחולל בהשקפת עולמנו. יש לפתוח את המעגל הסגור ולאפשר שיתוף פעולה בין המזרחים והאשכנזים, אחרת לא את השיויון הנשגב אנו חיים. אם תרצו ששווים נהיה, מוטב נתחיל כעת ולא נסתגר במחנה העדתי. שאלות נוספות העולות מאותו שדה טיעונים, למשל- האם הבנין לא צריך הוא עצמו לשקף את יסודות התרבות המזרחית, ולא רק התוכן שימלא אותו? העמותה, הלא היא הצד היוזם אך מנקודת מבטנו- הלקוח, ביקשה פרוגרמה גדולה למדי- שלושה אולמות קונצרטים, גלריה, ועוד.. מדוע בנקודה זו בוחרים אם כך לשאול ביטוים מעולם דימויים קרוב יותר לתרבות המערב (אפילו אומר בזהירות- ליצוק תוכן מזרחי אל בניין אשכנזי) במקום להאדיר, לפאר ובעיקר לזכור, לכבד ולהעביר לדורות הבאים מורשת מזרחית שתקבל ביטוי הולם גם בצורה? ולדוגמא- אולם קונצרטים הבנוי לפי סדרה של התזמורת המזרחית..? שאלה נוספת עולה והיא האם הקמת בניין כזה בשכונה לא תעורר עוד יותר את תהליך הג'נטרפיקציה (תהליך שכבר החל למעשה, משקיעים וצעירים מ'העיר הלבנה' הנודדים אל השכונה). אם יבנה מרכז התרבות יוקרתי, שאחריו יופיעו במהרה חנויות הבוטיק ומסעדות, הנדלן יעלה בערכו, החיים יהפכו יקרים ואנשים השכונה עבורם נבנה המרכז יאלצו, אולי, לעזוב את בתיהם? האין תחטיא השתלשלות אירועים מסוג זה את כל הרעיון העומד מאחורי הקמת המבנה?
לאחר מחשבות כאלו ואחרות בנושא, מסוג פנים אל חוץ וגם להיפך, ניסיתי להעלות על הנייר את הצעה לתכנון שיוכל לנצל באופן המירבי את מידותיו הטובות של הרעיון תוך צימצום הפערים והבעיות שעשויים לצוף: הבניין שואב צורתו מקוי המגרש. בהשפעת החצר האנדלוסית, גם היא למודת השפעות מזרחיות, הוא תוחם חצר פנימית רחבת ידיים. הפרוגרמות השונות מפוזרות סביב החצר ומעליהן מעטפת שנייה לבניין עשויה קיר מחורר (משרעבייה) היוצר תחומי ביניים בין הבנין לעיר, כמו סטיו העמודים שמקיף את החצר. דרך איזורי הביניים ביקשתי ליצור תחושה של מבנה תרבות שהגישה אליו שכונתית ומזמינה, להבדיל ממבנה סגור לחברי הקהילה מבית, סגור בפני אורחים מחוץ- כאן תהיה החצר פתוחה והכניסה אליה ללא עלות או התחייבות. אולי יש בתכנון אף רמז דק, שארית כוח של תחנת האוטובוס על המגרש במקור.
אסכם ואומר, המטרה ראויה ואני מקווה שתגיע לכדי מימוש, אך נדמה שעד שלב הנחת הלבנים דרושה עבודה שעיקרה ניסיונות הדברות והקשבה אמיתיות, אימון אישי של כל אדם בשקילת מילותיו ומידותיו, התנהלותו והתנהגותו, או כפי שנאמר- היה אתה השינוי שהיית רוצה לראות בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה