בית תרבות וקהילה בנווה שאנן / תומר פרץ

אדריכלות תרבויות המזרח 

מיהן תרבויות המזרח? מאיפה באו התרבויות האלה? מה מזרחי בשני דורות שכבר גדלו בארץ? תרבויות שבאו משם? או תרבויות שהתפתחו פה? איך לוקחים את התרבויות האלה ומאחדים אותן בשם אחד "מזרח", תחת קורת גג אחת. כזאת שאמורה לשרת  אומנויות שונות – תאטרון, מוזיקה, מחול, קולנוע, פיסול, ועוד? איך מקום כזה אמור להראות? להתנהל? האם תרבויות עתיקות צריכות את אותם מתקנים שצריכות תרבויות עכשוויות? האם הקהל צריך להרגיש בבית או האמנים? מי מארח את מי? מהי תרבות מזרחית? מהי ההכללה הזאת ומה היתרון בה? אולי, בראש ובראשונה, דווקא מתוך הבנה שתחת הכותרת הזו מתקבצים לא רק היסטוריות ותרבויות שונות, אלא אנשים שונים, המטרה היא הכלה שלהם, של קבוצות שונות, תוך כוונה לגרום להם להרגיש קשורים למקום, בנוח, אולי אפילו: בבית.

לתרבויות המזרח אין מהות משותפת אחת, אבל ניתן לשרטט קווים משותפים; ראשית כל קו גיאוגרפי לאורך צפון אפריקה אל תוך המזרח התיכון ועד תורכיה. וממנו, קו של אקלים מסוים, טמפרטורות ועונות, ויותר מכך אקלים תרבותי, היסטוריה משותפת, קשרים תרבותיים לאורכה, הדומיננטיות. ארצות האסלאם, ויהדות ספרד שנפוצה בן, והתקבצה מהן.

מהי מזרחיות, אם כן? מוצא גיאוגרפי, האקלים, ההגירה ממנו, תרבות אסלאמית/יהודית, ההגירה משם. וכמובן, החוויה המזרחית בארץ ישראל.

מהי אדריכלות מזרחית?

חיפשתי את הסימנים שהם האדריכלות המזרחית, האדריכלות של מדינות האיסלם, בחלליה, בטכנולוגיות הבנייה שלה באורנמנטיקה ובצבעוניות שלה. אם האדריכלות היא אלמנטים: קשתות, משרביות, חצרות פנימיות, מרצפות מצויירות, דוגמאות גאומטריות, כיפות, מלאכות יד שונות: שטיחים, אריגים, בדים, תכשיטים, כלים וכו'.

אדריכלות מזרחית קלאסית, למשל ממרוקו או תורכיה מתאפיינת בקישוטיות ועושר רב של צבעים וטקסטורות. את משמעותה ונחיצותה של הקישוטיות מסביר ז'אן נובל בטקסט "להעז את האורנומנט" כבר בשנת '81

 "האורנמנט, יותר מתמיד, היא הכתיבה של הפרט. האמצעי לבטא את היחסים בין הסימנים הרבים והשונים" ,

 "האורנמנט אינו האבזר השטחי, המשחק האסתטי הריק ממשמעות. הוא ההזדמנות לדייק, לבטא, לזקק עמדה. הוא שעת הכושר של המשמעות, של הדְרַש, של הסמל. הוא שם-התואר (או תואר -הפועל) שמתקן את המילה (או את המשפט). הוא הצליל שיוצר את השירה. הוא הפירוש המשלים."

כמו הפרט של ז'אן נובל כך גם הדוגמאות, האריחים ומלאכות היד המונחים אחד ליד השני ומייצרים רצף חדש של משמעות. של זהות.

את האלמנטים הללו שמייצרים את האדריכלות "המזרחית"  ניתן לאבחן בתוך שלושה היבטים עיקריים של התירוץ הרשמי, הסיבה ההיסטורית  והתוצאה או התפקיד.

קשת לדוגמה, שהיא בייסודה טכנולוגיית בנייה עתיקה לפתחים בגדלים שונים, ממסגרת את החוץ, מייצרת תחושה גבוהה יותר וארוכה יותר לפתח כאשר הוא מונח על חזית הבניין. היא אלגנטית וציורית ומרככת את המראה של הקיר הבנוי.

מלאכות יד שונות, שהן עצמן מטאפורה לכל מסורת תרבותית באשר היא, עוברות מדור לדור משתכללות והופכות למורכבת ואינן שייכת לאדם ספציפי, אלא למיקום, לתקופה, לקהילה. שטיחים ושמיכות ומעשים של טלאים הן יצירות קולקטיביות. השטיח הרב תרבותי מאחד בתוכו דורות ותרבויות שונות. למלאכת היד יש קשר רגשי שמתקיים מתוך המקום והזמן שממנו הוא מגיע.

ובבניין, גם המשרבייה, כמו הקשת, נוצרה מסיבה מסויימת היסטורית, אבל שתיהן יצרו תוצאה חדשה של מרחב, יצירת קשרים חדשים בין פנים וחוץ, חוויה של חללים, של זהות. ביחד איתן, גם החצר הפנימית שנמצאת בתרבויות שונות, חוזרת על עצמה במקומות אחרים לצרכים שונים בסוגי מבנים מתחלפים התאפשרה מתוך אקלים מסויים, מקומות בהם החיים יכולים להתקיים גם בחוץ (נכון לחלק מתוך תרבויות המזרח). כאשר יש גם את החוץ,  השטח הכללי של המבנה גדל, והוא הופך למקום שניתן להתאסף בו, לארח ולהתארח בו. תרבויות עם אקלים חם, הם מקומות שנהוג לנוע בהם ברגל, ולכן מגיעים לבקר או עוצרים בזמן נדודים. לכל אלה חצר היא אזור לבילוי ולאירוח שמכניס אותך פנימה ומשאיר אותך בחוץ.

מרכז תרבות אם כן, מטרתו לארח את האנשים ואת התרבויות, בו האורנמנטיקה מאחדת את המקום, התרבות והאנשים.

ושוב, מהי אדריכלות מזרחית? ולאיזה מזרחיות עלי התייחס שאני פוגשת את הבניין בפעם הראשונה שלו. אם מזרחי מתייחס למוצא, מוצא הוא מקום, ומקום הוא הקונטקסט. ועל כן  הקונטקסט הוא נקודת המוצא של הפרויקט. הקונטקסט התרבותי מתחיל במקום שעליו הבניין עומד. המגרש שעליו הוא הולך לעמוד בשכונה שהולכת ומשנה או אופייה הולכת ומתחברת (שוב) עם העיר שלה.

הסתכלות על תצלומים היסטוריים ומפות של התחנה המרכזית הישנה. מציגים תמונה של תל אביב שבה הבית והחקלאות עומדים זה לצד זה ומזינים אחד את השני, אזור נווה שאנן הוקם על אדמת פרדסים. לאחר הפרעות ביפו בשנת 1921 פליטים יהודים ברחו מיפו השתכנו באזור באוהלים, הקימו את אגודת "נווה שאנן". חברי האגודה הקימו ליד בתיהם משקי עזר שכללו רפתות, מחלבות ומשתלה, וגם מספר בתי חרושת. בשנת 1924 אישרה מועצת העירייה את סיפוח השכונה לתל אביב, ובשנות הארבעים הוקמה התחנה המרכזית הראשונה ובכך איבדה השכונה את צביונה החקלאי הפכה לאזור עירוני סואן. בשנות החמישים הוקם בשכונה קולנוע ובשנות השישים והשבעים "נווה שאנן" היה השם הנרדף לרחוב הנעליים.  במהלך השנים השכונה מתעבה ומכילה יותר ויותר תכנים הולכת והופכת לעירונית יותר, כמות גדולה יותר של עוברים ושבים שוהים וחולפים. בהמשך לרצף שבו השכונה הזאת, והמגרש הזה בפרט, עובר במשך השנים, קבלה של האזור הזה כחלק ממרכז תרבותי וחינוכי של תל אביב, שמשרת את תושבי השכונה ויהווה מרכז שבו הם יכולים ליצור, להציג, להיות חלק משכונה וגם לארח ולהזמין מופיעים מבחוץ ואורחים מכל הכיוונים.

את הפרויקט של מרכז התרבות המזרחי התחלתי מתוך הגריד של הפרדס. גריד במהותו הוא מקום ללא מרכז אחד, הוא מייצר אחידות בתוך כל חלק ובמכלול. פרדס הוא שילוב בין הטבע ובין הביות האנושי. הוא הטבע שמשרת את האדם ומייצר מקום חדש שהוא בין לבין. כך רציתי להסתכל על בית התרבות והקהילה, כמקום שיוויוני, מקום שיודע להכיל אבל גם להזמין מבחוץ, מקום שגבולותיו מטושטשים והם יכולים להמשיך ולהתפרס לכל הכיוונים האפשריים. מקום שהוא גם בניין וגם טבע, גם חוץ וגם פנים גם של תושבי המקום וגם של אורחים מבחוץ. הגריד שנשאר, השתלט על המגרש כולו וכמו שהפרדס ביית את הטבע, הגריד ביית את המגרש, טשטש את הגבולות בין הפיתוח והמבנה הבנוי, ייצר בתוכו מגוון של אפשרויות בין מקומות ישיבה, חקלאות, בריכה ועץ, ריצוף או שביל אופניים. הגריד הוא האורנומנט, הוא מכיל את ריבוי הזהויות, הוא יודע לקבל לתוכו זהויות נוספת ולפרוס את כולם באופן שווה על כל המגרש, הוא מטפס ועולה גם על חזיתות המבנים בשני אופנים. הקופסא הגדולה מכילה את אולם התאטרון משתמשת בשפת המשרביה מבלי להיות אחת על ידי דוגמאות גאומטריות שונות, אשר מבטלות את הרצף והאחידות של המשרביה ומייצרות מגוון צורני עשיר המבליט את הגריד.

 הבניין המאורך של הגלריה ומהרכז הקהילתי, מכיל באותו גריד שעולה מהרצפה את העושר הצבעוני ללא הפיתוחים הצורניים באמצעות משטחי זכוכית צבעוניים.

מתוך הגריד צומח גם הבניין עצמו. הבניין, מתוך מחשבה על ערים מזרחיות במרוקו או תוניס, משתמש בקו שתוחם של ערי הקאסבה, שהיו מוקפות חומה ומאפשרות כניסה אחת או שתיים ספציפיות לעיר כולה. מבחוץ קופסא מלבנית ומבפנים עירוב של יחסים בין מפלסים, בין פנים וחוץ, בין השימושים השונים. בשונה מהקאסבה, בית התרבות אינו צריך להגן על עצמו ולסגור עצמו מהסביבה שלו, ולכן הוא מאפשר מעבר חופשי במהלך כל שעות היממה מתחת/בתוך הבניין במקום שבו הלובי מתחלק לחצי מקורה ופנימי וחצי כחצר פנימי/ המעבר. כך לבניין יש חיים פנימיים פתוחים, מקום שבו הוא מכיל גם את הבאים למופע וגם את העוברים והשבים בשכונה. מקום מארח. המעבר מחבר גם בין הפיתוח של הגינה בחזית שפונה לרחוב השומרון והכיכר שנוצרת בין בית התרבות ובית ספר מנשר בצידו השני בין חוץ שהוא "טבע" לחוץ שהוא "עיר".

לסיכום- אדריכלות מזרחית, שהגיעה מאיזורים גאוגרפיים, אקלימיים ותרבותיים דומים. יצרה את הזהות שלה מהשימוש בקשר בין הפנים והחוץ. מהאלמנטים השונים של הבנייה והשילוב של מלאכות היד השונות בתוך החומרים והצבעים. יצרה את הזהות שלה ואת הקשר האישי כאשר הם מונחים אחד ליד השני ויוצרים משמעות חדשה לשילוב בניהם. השטיח. כמו שהוא מוצג בבניין הוא המאחד בין כל החלקים האלה, הוא המאפשר והמכיל ומייצר את הקשר האישי של כל אחד מהאורחים בבניין, בין אם הם העובדים, המופיעים או הקהל. אנשי התרבות ואנשי החינוך, אנשי הקהילה שמשתמשים בבניין, או רק חולפים דרכו בדרך למקום אחר. הבניין מארח את כולם, הוא אינו מבדיל מי הוא מי ומאפשר לכולם להרגיש בבית.

הגריד מייצר מערכת של סופר פוזיציה שיודעת לזכור את הפרדס, להשתמש בעקרון ההוספה, לסדר את הפרוגרמה ולפרוס ולהציג את הטבע והריצוף בתור האורנמנטיקה – לטוות את השטיח.