בית.ספר
בתי ספר כמרכז לקהילה וכתשתית ציבורית להתחדשות עירונית בשכונת ג'סי כהן, חולון.
"המוסדות שלנו, כאשר הם מתייחסים באופן מובהק לנושאים הקשורים לתהליך הלמידה, נשענים על ההנחה שלמידה היא תהליך אינדיווידואלי, שיש לה התחלה ויש לה סיום, שמוטב לבודד אותה משאר הפעולות שלנו, ושהיא תוצאה של הוראה." אטיין וונגר
מגוון בתא השטח העירוני מהווה ערך חשוב ומעניק עושר ואפשרות קיום לפרט בתוך החברה וסביבת המחייה. הקוריקולום החינוכי הפך גם הוא ברצף הזמן למגוון יותר. אם פעם במדינת ישראל נראו בתי ספר ממלכתיים או ממלכתיים דתיים, היום בהדרגה מופיעים יותר ויותר סוגים ותפיסות חדשות אודות למידה וחינוך, ביניהם החינוך הדמוקרטי, המונטיסורי, האנתרופוסופי ועוד. אם כן מדוע הארכיטיפ של בתי הספר מהעבר רודף את אלו של ההווה? כיצד המרחב החינוכי יכול לייצר סביבה מגוונת? מאחר ושכונת ג'סי-כהן מיועדת להתחדשות עירונית יש לשים את הדעת אודות המרחבים הציבוריים והתשתית החינוכית-ציבורית העתידה לשמש את תושביה.
בניסיון להתבונן באופן ביקורתי על המרחב החינוכי הכל כך מוכר לכולנו ראשית עלינו לשאול מהם הגבולות המגדירים אותו? ושנית, את מי מרחבים אלו משרתים ובאיזה אופן? איכותה של חברה תימדד בתכנים המועברים לדורות הבאים; תכנים כלכליים, חומריים ורוחניים. לפיכך, בבסיסה של כל חברה מתוקנת קיימת הדרישה לחינוך. לצורתו הפורמלית של החינוך אנו קוראים "בית ספר". עם זאת, בית הספר אינו המקום היחידי בו אנו מתחנכים, הוא חלק מרצף הניסיונות (experience) דרכם אנו מעצבים את דמותנו כאינדיבידואלים וכחברה.
ג'והן דיואי כותב בספרו "דמוקרטיה וחינוך" על כך שככל שהציביליזציה מתקדמת כך גדל הפער בין סגולות הצעירים לבין עיסוקיהם של המבוגרים. לימוד ע"י השתתפות ישירה בעיסוק המבוגרים (כמו בחברות עתיקות, שבטיות) נעשה קשה יותר ויותר. היכולת של הצעירים לקיים השתתפות פעילה במציאות המורכבת של ימינו תלויה באימון וניסיון מוקדם המוקנה לתכלית זו. בלא חינוך פורמלי מסוים קשה יהיה להנחיל את כל האוצרות וההישגים של חברה מורכבת ומגוונת. אחד המכשירים לכך הוא בית הספר.
(A&P Smithson, Urban Reidentification Grille, CIAM 1953)
עד מלחמת העולם השנייה רעיון היחידה השכונתית התייחס לשאלת הילד והמשפחה בעידן המודרני, ובאמת כך גם תכננו את מדינת ישראל. "השתמשו הרבה בדימויים של ילדים משחקים בעיר, משתמשים במדרכות למשחקים והולכים לעשות קניות. הם היו הדימוי של העיר. דרכם שאלו מהי עירוניות חיונית? מהי עיר הומניסטית? היו גם הרבה תמונות של ילדים ממשכנות עוני, אבל לא הראו אותם כמסכנים אלא כסוכנים של שינוי" (ד"ר רועי קוזלובסקי על הדימוי של אליסון ופטר סמית'סון בקונגרס הבין לאומי לאדריכלות מודרנית בשנת 1953). אולם, אחרי מלחמת העולם השנייה ישנה מגמה עולמית המנסה להבין את תהליך ההתפוררות החברתית ומתפתחת תפיסה אחרת, מתחילים לחשוב על העיר כקהילה, על תחושת הזדהות ועל הממד הפסיכולוגי של להיות דייר בעיר. הדיון המרכזי סבב סביב האופן בו ניתן לארגן את העיר ואת המרחב באופן שיעודד תפיסה של אזרחות סוציאל-דמוקרטית.
לפיכך, רוב בתי הספר בנוף הישראלי נשארו כמעט זהים, גנריים. ישראל היא מדינת רווחה הבונה מהר ויעיל עבור פרוגרמה ברורה המשקפת את עקרון האחדות, את אותם ערכים סוציאל-דמוקרטיים.
תהליכי ההתחדשות והציפוף אשר חלים בשנים האחרונות יחד עם הכרה בחשיבות המגוון הקיים בחברה האנושית הישראלית, טרם הולידו מחשבות משמעותיות על המרחב הציבורי וחיים בחברה של ימנו.
שכונת ג'סי כהן הוקמה בשנות ה-50 כשכונה לשיכון עולים. גם היום מקבלת לתוכה השכונה גלי עליה (האחרון מאתיופיה בשנת 2015), ובכך מתחזקת את היותה מגוונת ברבדים השונים: גיוון אתני, גילאי, כלכלי, ועוד. פרויקט "בית.ספר" מציע התייחסות חדשה אודות מרחב חינוכי מגוון בצורתו הפורמלית ובצורתו הבלתי פורמלית ערב פרויקט התחדשות עירונית. בחברה מורכבת עלינו להמציא סביבה חברתית-פיסית אשר תשקוד על טיפוח ההון האנושי, הבוגר והצעיר. שלושה מתפקידיה החשובים של סביבה זו הם: הענקת יתר-פשטות וסדר; מתן תשומת לב מרחבית אודות המגוון הקיים; ויצירת מרחב פעולה המאפשר ביטחון מרבי ועם זאת רצף פעולות יומיומי.
בתב"ע הנוכחית של השכונה הוגדרה כמות לא מבוטלת של שטחים חומים (שטחים המיועדים למבני ציבור), זאת בהשוואה לשאר השכונות בחולון ובערים אחרות בכלל. בשטחים אלו נבנו, בין השאר, מוסדות החינוך. המגרשים מאופיינים בתכסית נמוכה ביחס לשכונת המגורים (בית ספר "יחד" שבשכונת ג'סי כהן בתכסית של כ-16% מהשטח המיועד) ומשמשים את הציבור הצעיר בלבד, לאורך שעות ספורות על ציר הזמן. הם שוקקים לרוב בעיקר משעות הבוקר ועד שעות הצהרים המוקדמות. בשאר היממה שערי בתי הספר סגורים והמבנים ריקים מאדם. יחד עם זאת בסיטואציה של התחדשות עירונית, בין אם מדובר בתהליך של עיבוי מבני המגורים הקיימים או בבניה חדשה, לרוב תשומת הלב של הדיירים מופנית בעיקר לשאלה איזו דירה הם מקבלים. לכן, כמתכננים מחובתנו להבין את התמונה הרחבה יותר ולתת את הדעת על שטחים ציבוריים פנויים ומבני חינוך שיאפשרו את חיי היום-יום במציאות אינטנסיבית יותר וצפופה הרבה יותר מזו הישנה.
ההצעה לתכנון מחדש של בית הספר "יחד" ברחוב הערבה, מתייחסת לגידול העתידי של האוכלוסייה (לפחות פי 3 בהתאם להתכנות כלכלית ליזם הפרטי), למגוון הקיים ולזה הצפוי לבוא בעת הגירה של משפחות חדשות בעקבות תהליכי פינוי בינוי, תמ"א 38 וכד'. אגדיר מחדש את הקשר בין המושג חינוך לבין הגריד השכונתי באמצעות פרקטיקות אדריכליות. כאשר קו הבניין הוא קו המגרש ובית הספר מתקיים בקומת המזנין, קומת הקרקע הופכת לכיכר עירונית. היא מקיימת מרחבים פתוחים לפעילות ספונטנית יחד עם חללים העונים על צרכים קונקרטיים. מתוך הכרה בחשיבות בטחון הילדים, בשעות היום חלק מקומת הקרקע שייך לבית הספר ובערב יודעים החללים להסגר אל בית הספר ולהתחבר חזרה אל הרחוב.
מגוון כערך
ראשית, בעידן בו המושג "מגוון" תופס יותר ויותר מקום בשיח הציבורי, עלינו לחשוב על מגוון כערך. לרוב מתבסס השיח סביב הסוגיה האתנית; גזע או מוצא הם אכן מייצגים ראויים לדיון אודות הערכים הטמונים במושג זה אך לאלו מצטרפים עוד רבים חשובים. כשאנו מתבוננים במקום/בתופעה ראוי לחשוב על גיוון בדרכים חדשות. דוגמאות טובות לכך מגיעות מהודו "Unity In Diversity", רם קולהאס "european flag" , "האורדר הרנדומלי" בארכיטקטורה ועוד. כשם שברגע נתון דימוי הדגל של קולהאס נותן מקום למגוון תרבויות הנושאות עמן תוכן, בשבוע אחד בבית ספר "יסודי ממלכתי" נחשף התלמיד למגוון תכנים רחב, מגוון שדות ידע הנקראים "מקצועות". יחד עם זאת נשאלת השאלה מדוע התלמיד אינו ממהר לקום בבוקר לבית הספר וללמוד. אחת הסיבות לכך היא שמגוון זה הקיים בבית הספר לא מתורגם כלל לחוויה מרחבית פיסית.
מגוון מרחבי לימוד
אם נתבונן על המובן מאליו נבין כי מעידן הרנסנס, השיטה באמצעותה מארגנים את מאות התלמידים במרחב הבית ספרי מתבססת על נתון הגיל, "שנת הייצור", מהצעיר לבוגר. כל 40 תלמידים הוגדרו כ"כתה", סך הילדים מאותו השנתון נקרא "שכבה", והשכבות יסומנו באמצעות אותיות עוקבות. כך כל כתה סומנה באות, ולאותיות התווספו מספרים עוקבים. א1, א2, א3, ב1, ב2, וכו'. כולן אגב- זהות. בכל יום התלמיד מגיע לכתה קבועה, מתיישב על הכיסא הקבוע, ליד השולחן הקבוע. הדבר היחיד שמתחלף במהלך יום הלימודים הוא המורה האוטו-ריטה. יוצא דופן הוא שיעור הספורט אשר מתנהל בחצר, אליו יוצאים התלמידים בריצה. בכתה י"ב יצאו ממבנה בית הספר תלמידים בגיל זהה עם ידע זהה. "שיטת הייצור" מבטיחה חללי למידה גנריים ומפרידה בין הנושא הנלמד לסביבה הלימודית, היא אינה מביאה לידי ביטוי את המגוון העצום שכבר קיים בין כותלי בית הספר.
מתוך הבנה זו של המרחב, ב"בית.ספר" המרחב יוליך את התלמיד דרך נושאי לימוד ולא דרך שכבות גיל. לכל נושא נוסחה תת-פרוגרמה. בחלל בו לומדים שפה יש צורך באזור חשוך להקרנה של סדרות או סרטים. בכתת אמנות נרצה יותר אור טבעי ושטחי חוץ לייבוש התוצרים וכו'. כך, באמצעות ניסוח טקטוני מרחבי של אופני הלמידה מחוייב התלמיד להיות אקטיבי בחלל הלמידה, בתוך מרקם סביבות למידה משמעותיות, מגוונות ותואמות את התהליך בו ישהה התלמיד.
המסדרון כמקום: נוטציה של חללי לימוד
אנו נוטים לסלוד ממסדרונות ארוכים. הם מעייפים אותנו. אולם חשוב לזכור שחוסר הפורמליות מעניקה להם משמעות לא פחות חשובה. שיחת המסדרון והפגישה הלא צפויה, הן אלו העולות בזיכרוננו במרחק הזמן. ב"בית.ספר" דפנות המסדרון הן קירות עבים של 60 ס"מ. בהן מאוחסנים הספרים, אבל לא רק; שם תהיה המגירה הפרטית של התלמיד, הוא יוכל לתלות על הספרייה את המעיל בחורף, להיכנס דרכה לכתה ולשבת בתוכה כדי לקרוא ספר. אם ירצה יוכל שלוף קובייה ושולחן. לשבת וללמוד. אותה דופן ספרייה משמשת את המסדרון ואת הכתה בו זמנית. קירות- ספריות המסדרון מפרידות ומקשרות בין החללים ומכתיבות את הרצף.
שיטת דיואי (1876 מלוויל דיואי) בספרנות היא שיטה למיון וסימון ספרים, כאשר מיון הספרים נעשה על פי נושאים והנושאים מחולקים לתת-נושאים וכך הלאה. אלו מסומנים על ידי מספרים והסימון נקרא נוטציה (Notation). במילון לדוגמה מאורגנות 80,000 המילים בשפה העברית על פי הרצף האלפביתי. בדומה למילון, ניתן לומר שבתי הספר שאנו מכירים מאורגנים על פי עקרון של רצף גילאי. מהקטן לגדול. מה אם נחשוב לרגע על ארגון קטגוריאלי של חלל כשם שאנו מקטלגים ומארגנים תוכן על מדפי הספרייה. טכסונומיה היא מפתוח קטגוריאלי (נושאי), מיון היררכי של משפחות ותת משפחות. ב"בית.ספר" מאורגנים החללים לפי מפתוח קטגוריאלי, בהתאם לשיטת דיואי. נקודת ההתחלה ברורה ומשם הרצף מתמשך על פני ליניאר היקפי המוביל באופן ספירלי למרכז הקומה. הקיר-ספרייה הוא הממברנה שבין התוכן והחלל. כך דרך ספריית חברה נכנס לחלל הנועד ללימוד זה, דרך ספריית מדע טהור נכנס לכתות חשבון והנדסה וכן הלאה.
ביטחון: בניין בית הספר כאלמנט גבולי
פרדיגמות התכנון המסורתיות, בהן לא התקיימה התייחסות לאופן ההפרדה בין אזורים בעלי שימוש שונה, לרוב הולידו בתי ספר שלא אחת נקראו כמרחבי כליאה. הן הפכו מבני חינוך למעין מבצרים המפריעים לפעילות האנושית הספונטנית. גדרות ואזורים מוגבלים הם חלק מהמאפיינים שלעתים הכרחיים אך תמיד לא אינהרנטים לתהליך התכנון של בית הספר, ולאחר מעשה כאשר מוסיפים אותם, הריכוז שלהם יוצר תחושה לוכדת, מרחבי התבודדות חינוכיים, כאשר אנו מצפים מהם לייצר תחושה של מקום חינוך וולנטרי והשראה לגבי העתיד.
מאחר ואנו מבינים כי פרדיגמה חינוכית אינה יכול להיות תחומה ע"י גדר, כיצד בא לידי ביטוי ערך הגיוון במרחב החינוכי הציבורי? במרחב הקהילתי? באיזה אופן ניתן להשתמש בקומת הקרקע לטובת קהילה של תושבים? כאשר שכונה מגודרת ע"י כבישים ראשיים, כל מבנה ציבור מתוחם בגדר ומרחבים הציבוריים לא נראים לעין, לא יוכל להתאפשר מרקם עירוני הקושר בין קהילות. כך נשמרים פערים קיצוניים. כמו כן כאשר מבנה מסוג בית ספר מגודר ומופרד מן המרחב היומיומי הרושם שהילד מקבל הוא "כאן לומדים" ושם לא.
במקום בו קיים מגוון מתקיימת בו בזמן גם הפרדה. ההפרדה היא גם מבנה חברתי, ועלינו לעשות כן ביתר רגישות. כאשר נשאל מהי למעשה עיר/שכונה? אפשר לומר שעיר היא אזור גאוגרפי, או אוסף של רחובות ובניינים, נכון יותר לומר שהיא סכום היחסים בין האנשים שחיים בה.
מכאן כהחלטה עקרונית לתכנון מבנה בית הספר "הועלו" הכתות ושאר החללים המיועדים לילדים בלבד לקומת ה"מזנין" מעל מפלס הרחוב. פעולה זו מאפשרת בטחון מירבי לילדים יחד עם חוויה עירונית רציפה. כעת איננו הולכים ברחוב לצד גדר של 100 מטרים, וזו אינה אלמנט מרכזי בשכונת המגורים המעביר את המסר השגוי "כאן לומדים ושם לא".
השכונה: הבית.
עם סגירתו של בית ספר ויצמן (2005), בו התחנכו תושבי השכונה משנת 1958, בית ספר "יחד" (הוקם בשנת 2001) הוא בית הספר היסודי (גן עד כתה ט') היחיד בשכונה. תדמיתו של בית הספר בשנים האחרונות אינה טובה ולכן הורים רבים מבקשים מהרשות המקומית להעביר את ילדיהם לבתי ספר מחוץ לשכונה, מה גם שכמות התלמידים שיכול המבנה להכיל אינה מספקת (כ-450). המשמעות היומיומית לכך היא שרוב ילדי השכונה נדרשים מידי יום לצאת אל מחוץ לשכונת המגורים המוקפת כבישים ראשיים וזאת רק כדי להגיע לבית הספר. בנוסף לעובדה שלרוב הילדים בשכונה אין גוף חינוכי פעיל בקרבת מקום, אין הם מרגישים שייכות במקום בו הם "תלמידים מן החוץ".
מתוקף הצורך במוסד חינוך השייך לשכונה ומתפקד כחלק מהמרקם הבניין ממלא את המגרש בגריד השכונתי, הוא חלק מהגריד, ומשאיר קומת קרקע פנויה; רצף מחד ופינוי מקום לפעילות חינוכית ספונטנית מאידך. חינוך וניסיון. מבנה בית הספר "שולח" חללים לקומת הרחוב (לקרקע) ולקומת הגג. כאשר החינוך הפורמלי מתרכז בקומת ה"מזנין"/מרפסת ובקומת הקרקע מתבצעות פעולות חינוך שאינן פורמליות, ביניהן מגרשי ספורט, אולם קונצרטים, בית קפה, סלון ועוד. למעשה רצפת הבטון של בניין בית הספר היא האלמנט הגבולי אשר מחבר ומפריד בין הפעולות השונות, המשתמשים ושעות הפעילות. קומת הקרקע והחללים בה פתוחים לציבור ולמי שרק ירצה בהן, בשעות הבוקר ובשעות הערב המאוחרות.
רצף: פעולות במרחב הציבורי
בנוסף לטיעונים הקודמים לגבי אופן ההפרדה וגידור שטח בית הספר, והתכסית הנמוכה של מבנים מסוג זה, נוצר מצב שבו בית הספר מהווה "חור שחור", חסם מרכזי למעבר הולכי הרגל. במרכז הבלוק בו נמצא בית ספר "יחד" תוכנן גן מרשים מלא בצמחייה ומתקני משחק. "בית.ספר" מחבר בין הרחוב לגן וויזואלית וסירקולטיבית. הוא מכניס את הגן חזרה לתוך הרחוב, השכונה, ומקיים לו המשך בגג המבנה.
שלוש פרוגרמות ציבוריות יצאו מכתלי בית הספר וישולבו בשכונת המגורים, כאשר ייעודם לשמש אוכלוסיות נוספות כמה שניתן. אסיפה: מאחר וישנם אירועים בהם נוכחים בו זמנית כל תלמידי בית הספר קיים צורך במקום אסיפה. עם זאת, מדובר בבזבזנות מאחר ומעטות הפעמים בהן נאספים כלל תלמידי בית הספר. לכן אזור האספה ימוקם על הציר הירוק דרומית לבית הספר וישמש גם כאזור התאספות למטרות קהילתיות נוספות. דרך: מסלול ריצה מעגלי ייצא ויחזור אל מגרש בית הספר, דרך מוקדים בשכונה. בו ניתן יהיה להשתמש לשיעורי חינוך גופני אך גם להליכות ערב של תושבי השכונה הוותיקים. יריד: מעת לעת יועברו תוצרי התלמידים מהגלריה הבית ספרית אל יריד שימוקם ליד המרכז המסחרי, שם יוכלו למכור או להחליף מוצרים אותם יציעו. גם התושבים יוכלו לערוך מכירת אוכל עדתי או "קראפטס" מעשה ידיהם ובכך לחלוק, להציג ולצרוך תרבות.
בין אם מדובר במבני חינוך ובין אם במבני מגורים, לא ניתן להתעלם מהנוף הגנרי המוצג לנו בשכונות כמו ג'סי כהן. שכפול אינסופי, העדר "ספציפיות" ו"פרטיקולריות", מחביאים מאחוריהם ערך תרבותי ואנושי מגוון מאין שיעור. עשרות גלי עליה, כאשר כל אחד מביא עמו תוכן, לבסוף נמחק תחת רצון לזהות אחת "ישראלית". "כשאנחנו מתכננים לכולם אנחנו מתכננים לאף אחד", לכן המחשבה שהניעה את התכנון נשענה על ההבנה כי יחידת הבסיס האמיתית של בית הספר היא הילד. בהכרח לא הכתה. הפרויקט אינו אבטיפוס לבית הספר הישראלי בשנת 2017, אלא הצעה לוקלית תוך התחשבות בקונטקסט ובמרקם הקיים.
שכונת ג'סי כהן מהווה סיטואצית קצה חברתית שכמו רבות אחרות, גם בה לא צלח פרויקט שיקום שכונות וכעת היא עומדת לקראת פרויקט נוסף- התחדשות עירונית. ג'סי כהן היא מקרה בוחן שביכולתו להוליד מחשבה חדשה אודות פרקטיקות של מרחבי ציבור וחינוך בפרט. מחשבות על הקשר שבין ארכיטקטורה של מקום, קהילתיות ועירוניות מתחדשת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה