התנועה הלטריסטית / תכנית לשיפורים רציונליים של פאריז (1955)

(מתוך כתב העת "פוטלטש" 23)

הלטריסטים שהתכנסו ב- 26 בספטמבר (1955) ניסחו את ההצעות הבאות לפתרון הבעיות האורבניות שהתעוררו במסגרת הדיון. הם מסבים את תשומת הלב לכך שלא תתקבל כל הצעה מעשית כל עוד לא הוחל במשימה שנראתה לכולם הדחופה ביותר, יישור השטח.

הרכבת התחתית צריכה לפעול כל הלילה, אחרי שהרכבות פסקו מלנוע. על המעברים והרציפים להיות מוארים באור עמום ומהבהב.

גגות פאריז צריכים להיות פתוחים לתנועת הולכי רגל באמצעות שינויים בסידורי מילוטי האש ובניית סולמות וגשרים, היכן שצריך.

גנים ציבוריים צריכים להיות פתוחים כל הלילה, לא מוארים (במקרים מסויימים, אור עמום יכול להיות מוצדק בהתאם לשיקולים פסיכו-גיאוגרפים).

כל פנסי הרחוב צריכים להיות מצויידים במפסקים. התאורה צריכה להיות לשימוש ציבורי.


באשר לכנסיות, ארבע הצעות הוגשו וכולן נמצאו ראויות עד שהניסוי המתאים יוכיח מי מהן הטובה ביותר:

ג. א. דבור טוען בזכות ההריסה המוחלטת של בנינים דתיים מכל סוג. (כל שריד לא יוותר מהן והקרקע שלהן תשמש לצרכים אחרים).
ז'יל וולמן מציע שהכנסיות יישארו על כנן אבל יופשטו מכל תוכן דתי. יש לנהוג בהן כבבניינים רגילים. מותר יהיה לילדים לשחק בהן.
מישל ברנשטיין מציעה שהכנסיות יהרסו באופן חלקי, כך שההריסות שלהן ירמזו על תפקודן המקורי (מגדל סן ז'ק בבולבאר סבסטופול הוא דוגמה לא מכוונת לכך). הפתרון האידיאלי יהיה גילוח הכנסיות ובניית הריסות במקומן. האלטרנטיבה הראשונה עדיפה מטעמים כלכליים.
לבסוף, ז'ק פיון בעד הפיכת הכנסיות לבתים מפחידים (תוך שימור האווירה הנוכחית שלהן והדגשתה באפקטים מיוחדים).

הכל הסכימו שיש לדחות שיקולים אסתטיים ושיש להשתיק את מעריצי השערים הגדולים של קתדרלת שארטר. יופי, שאין בו הבטחה של אושר, חייב להיעלם. ומה מייצג יותר אומללות מאשר סוג המונומנטים הללו לכל מה שיש להילחם בו , מונומנטים לצד הלא אנושי של החיים?


תחנות רכבת צריכות להישאר כפי שהן. הכיעור הנוגע ללב שלהן מוסיף הרבה לתחושת הארעיות שהופכת אותם למושכים כל כך. ז'יל וולמן קרא להסרת כל שילוט או מידע בנוגע ליציאות הרכבת (יעדים, זמנים וכו'). כל זה יקדם את הסחף. לאחר ויכוח עירני, אלה שהתנגדו לצעד הזה פרשו את טיעוניהם וההצעה התקבלה ללא הסתייגויות. הסביבה ההילתית של התחנות תודגש על ידי שידור הודעות ממספר רב של תחנות אחרות וגם מנמלים.

בתי קברות צריכים להתבטל. כל הגופות והזכרונות יושמדו באופן מוחלט: ללא אפר וללא שרידים. (חשוב לציין שהתעמולה הריאקציונרית לשרידים אלה של עבר מנוכר מהווה את האסוציאציות האוטומטיות ביותר. האם אפשר לראות בית קברות מבלי להיזכר במוריאק, ז'יד או אדגר פור?)

מוזיאונים חייבים להיכחד ויצירות המופת יחולקו בין הברים (היצירות של פיליפ דה שמפניי בבתי הקפה הערבים של רחוב קסבייה-פריבה; "הפולחן" של דויד ב"טונו" [החבית] במונטניי-גנבייב).

לכולם צריכה להיות גישה לבתי הסוהר. הללו יתפקדו כאתרי תיירות ללא הבחנה בין אסורים ומבקרים (כדי להפוך את החיים למשעשעים יותר, ייערכו הגרלות תריסר פעמים בשנה שבהן יוגרלו עונשי מאסר אמיתיים. זה יתאים במיוחד למטומטמים שאינם יכולים לחיות מבלי לקחת סיכונים מעניינים: חוקרי מערות, למשל, וכל אלה שמשוועים למשחקים יהיו מרוצים מחיקויים חיוורים כגון אלה).

כל המונומנטים שכיעורם אינו מאפשר כל שימוש אחר (כמו הפטי והגראנד פאלה), יפנו מקום למבנים אחרים.

כל האנדרטאות שמשמעותן חלפה מהעולם - כשכל חידוש אסתטי שלהן מראש יידון לכישלון - יוסרו. שימושיותן תיבחן בשנותיהן האחרונות באמצעות שינוי הכתובות שעל כנן, אם במובן פוליטי (הנמר המכונה קלמנסו בשאנז אליזה), אם במובן החידתי (מחווה לקדחת ולכינין, בצומת בולבאר מישל ורחוב קומט; העומק בכיכר הקתדראלה באיל דה לה סיטה).

ההשפעה השלילית של שמות הרחובות הנוכחיים על האינטילגנציה של האנשים צריכה להיפסק. שמות של חברי מועצה, גיבורי הרזיסטנס, כל האמילים והאדוארדים (55 רחובות בפאריז), כל הבוז'ו והגאליפה, ובאופן כללי, כל השמות המגונים (רחוב האבנז'יל ) חייבים להתבטל.

בהקשר זה, הקריאה שהתפרסמה בפוטלטש מס' 9 ביחס להתעלמות מהמילה סאן (קדוש) בשמות המקומות נכונה יותר מאי פעם.

גי דבור / תיאוריית הסחף (1958)

גי דבור ואסגר יורן / העיר העירומה: הדגמת ההיפותזה בדבר קטבים פסיכוגיאוגרפיים (1957)

בין השיטות הסיטואציוניסטיות, הסחף הוא טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות. מושג הסחף קשור באופן הדוק להכרה בתוצאים בעלי אופי פסיכוגיאוגרפי, ובהפגנת התנהגות משחקית-קונסטרוקטיבית, מה שמנוגד למושגים הקלאסיים של המסע ושל הטיול.

כשאדם אחד או כמה, מתמסרים לסחף, הם מוותרים למשך זמן פחות או יותר ארוך, על סיבות לתנועה ולפעולה שהם מורגלים עליהם, על היחסים, על העבודות ועל הבילויים שלהם, כדי לתת לעצמם להענות לפניותיו של השטח ולמפגשים שהוא טומן בחובו. תפקידו של השרירותי כאן הוא פחות מהותי ממה שניתן לחשוב: מנקודת המבט של הסחף, לערים יש תבליט פסיכוגיאוגרפי ובו זרמים קבועים, נקודות קבועות, ומערבולות המקשות על הכניסה ועל היציאה של אזורים מסוימים של מצוקה.

אולם הסחף, בכללותו, הוא בעת ובעונה אחת גם אותו "לתת לעצמך ללכת" וגם ניגודו הגמור: השליטה על הוריאציות הפסיכוגיאוגרפיות באמצעות ההכרה והחישוב של האפשרויות שלהם. במובן זה, הנתונים שמאוששים על ידי הכלכלה, עד כמה שמוגבל המרחב החברתי שמלכתחילה מדע זה בחר לו לעיון, אינם יעילים למחשבה הפסיכוגיאוגרפית.

באמצעות השיטה הפסיכוגיאוגרפית יש להשלים את הניתוח האקולוגי של האופי האבסולוטי או היחסי של הקיטועים במרקם האורבני, של תפקידם של המיקרו-אקלימים, של היחידות הבסיסיות המובחנות של הרבעים האדמיניסטרטיוויים, ובעיקר הפעילות הדומיננטית של מרכזי העניין. את האתר הרגשי והאובייקטיווי שבו מתרחש הסחף יש להגדיר בהתאם לדטרמיניזם שלו-עצמו ובהתאם למורפולוגיה החברתית.

שומבאר דה לוו, במחקרו "פריז והאגלומרציה הפריזאית" (Bibliotheque de Sociologie, PUF 1952) מציין ש"רובע עירוני אינו מוגדר רק באמצעות גורמים גיאוגרפיים וכלכליים אלא גם באמצעות הייצוג שלו על ידי תושביו ותושבי הרבעים האחרים"; הוא מראה באותו מחקר - כדי להדגים את "צרותה של הפריז האמיתית שבה חיים כל האינדיווידואלים... גיאוגרפית, מדובר במסגרת מצומצמת ביותר" - התווי של כל המסלולים אותם עורכת במשך שנה, סטודנטית מהרובע ה- 16; המסלולים שלה משרטטים משולש בעל מימדים קטנים, ללא חריגות, ששלושת קדקדיו הם ה"אקול דה סיינס פוליטיק", מעונה של הסטודנטית והמורה שלה לפסנתר.

אין ספק שסכימות מעין אלה, דוגמה לפיוט מודרני שעשוי לעורר תגובות עירניות - במקרה זה שאט נפש על האפשרות הזו של חיים - או אפילו תיאוריה כמו זו של ברג'ס ביחס לשיקגו, אודות חלוקת הפעילויות החברתיות באזורים מרוכזים מוגדרים, אינן אמורות לתרום דבר וחצי דבר להתקדמותו של הסחף.

בסחף, למקריות יש תפקיד חשוב ביותר, ביחוד כאשר ההתבוננות הפסיכוגיאוגרפית עדיין אינה מנוסחת. אולם פעולת המקריות היא מטיבעה שמרנית, ונוטה לגרום לגיוונם של מספר אפשרויות מוגבל, להרגליות. הקידמה אינה אלא נתק של אחד השדות בו מתרחשת המקריות, באמצעות יצירת תנאים חדשים שמתאימים יותר למטרותינו. ניתן לומר איפוא שהמקריויות של הסחף שונות באופן יסודי מאלה של הפרומנדה, אבל שהמשיכה לתגליות הפסיכוגיאוגרפיות הראשונות עלולות לקבע את את הסוביקט או את הקבוצה מסביב לצירים שגרתיים חדשים, שאליהם ממילא הכל מגיעים.

קריאת תיגר לא מספקת, ויישומה האידיאולוגי שעדיין היה ריאקציונרי, הביא לכשלונו של השיטוט המפורסם וחסר המטרה, שנוסה ב- 1923 על ידי ארבעה סוראליסטים שיצאו מעיר שעלתה בגורל: התעיה בלב אזור כפרי היא כמובן מדכאת, והתערבות הגורל שם דלה מתמיד. אבל חוסר שיקול הדעת נלקח רחוק עוד יותר במדיום (מאי 1954) על ידי אחד, פייר וונדריס שחשב שניתן להתקרב לאנקדוטה מעין זו - כיוון שכל זה הוא חלק מאותו שחרור אנטי דטרמיניסטי - באמצעות כמה נסיונות הסתברותיים, למשל פיזורם השרירותי של ראשני צפרדעים בצנטרפוגה כשהוא מדגיש בנוקדנות: "צריך שלמצבור הזה לא תהיה כל השפעה חיצונית". בתנאים מעין אלה, הניצחון מגיע כמובן לראשנים שיש להם היתרון להיות "חסרי אינטליגנציה, יכולת חיברות ומיניות" ולפיכך "באמת עצמאיים האחד מהשני".

בניגוד למוזרויות הללו, האופי האורבני בעיקרו של הסחף, שנמצא במגע עם מרכזי האפשרויות והמשמעויות של הערים הגדולות שהותמרו על ידי התעשייה, עשוי להוות תשובה הולמת למשפט של מרקס: "בני אדם אינם מסוגלים לראות סביבם אלא את פרצופם-הם, כל מה שמדבר אליהם מדבר עליהם. הנופים שלהם מתמלאים ברוח חיים".

אפשר להיסחף לבד, אבל הכל מצביע על כך שהחלוקה המספרית הפורה ביותר היא של שנים או שלושה בני אדם שמצליחים להגיע לאותה נקיטת עמדה, חיתוך הרשמים של הקבוצות מאפשר להגיע למסקנות אובייקטיוויות. רצוי שהרכב הקבוצה יישתנה מסחף אחד לאחר. מעל לארבעה או חמישה משתתפים, האופי המיוחד של הסחף מידרדר במהירות, ובכל מקרה בלתי אפשרי לבצע סחף בן עשרה משתתפים מבלי שהוא ייתפצל למספר סחפים המתבצעים בו-זמנית. במהלך מעין זה טמון עניין רב, אולם הקשיים שטמונים בו עדיין לא איפשרו לבצע אותו בהיקף הדרוש.

המשך הממוצע של סחף הוא יום, פרק הזמן שבין שתי תקופות של שינה. נקודות היציאה וההגעה בזמן, ביחס ליממה הסולארית, אינן חשובות, אבל כדאי לציין שהשעות האחרונות של הלילה אינן בדרך כלל מתאימות לסחף.

למשך הממוצע של הסחף יש ערך שהוא בעיקרו סטטיסטי. ראשית, משום שרק לעיתים נדירות הסחף מופיע בצורתו הטהורה, והנוגעים בדבר נמנעים בקושי מלהקדיש שעה או שעתיים בתחילת או בסוף היום, לעיסוקים בנאליים; בסוף היום, העייפות תורמת הרבה לנטישה הזו. אבל לפני הכל, הסחף מתנהל לעיתים קרובות במשך כמה שעות שנקבעו מראש, או באופן מקרי במשך כמה רגעים, או להיפך, במשך כמה ימים ללא הפסקה. על אף העצירות שנגרמות עקב הצורך בשינה, סחפים מסויימים בעלי אינטנסיביות מספקת עשויים להתארך למשך שלושה או ארבעה ימים, לפעמים גם יותר. לפעמים, במקרים בהם יש השתלשלות של סחפים, כמעט בלתי אפשרי לקבוע בדיוק את הרגע בו מצב הרוח שמתאים לסחף אחד מפנה את מקומו למצב רוח של סחף אחר. השתלשלות כזו של סחפים נמשכה במקרה אחד לחודשיים ללא הפסקה, מה שהביא לתנאים אובייקטיווים חדשים שגררו את העלמותם של חברים ותיקים רבים.

השפעת האקלים על הסחף, למרות שהיא קיימת, אינה מכרעת אלא במקרים של גשמים מתמשכים שמונעים את הסחף כמעט באופן מוחלט. לעומת זאת, סערות או סוגים אחרים של תופעות אקלימיות רק עשויים להועיל.

השדה המרחבי של הסחף הוא מדוייק יותר או מעורפל יותר בהתאם לאופן שבו הפעילות הזו מכוונת - ללימוד של אתר או לתוצאות רגשיות מתעתעות. אין לזלזל בעובדה שלשני ההיבטים הללו של הסחף אפשרויות רבות ליחסי גומלין ויהיה זה כמעט בלתי אפשרי לבודד את האחד מהאחר. השימוש במוניות, לדוגמא, עשוי לספק קו הפרדה די ברור: אם במשך סחף מסוים משתמשים במונית, בין אם זה כדי להגיע למקום מסוים ובין אם זה כדי לנוע במשך עשרים דקות לכיוון מערב, הרי זה משום שמעונינים בסוג של הגליה אישית. אם מעוניינים בחקירה ישירה של אתר, נותנים קדימות למחקר אורבניזם פסיכוגיאוגרפי.

בכל המקרים, השדה המרחבי הוא לפני הכל פונקציה של בסיס היציאה - הבית במקרה של יחידים ונקודות כינוס נבחרות במקרה של קבוצות. המרחב המקסימלי של שדה כזה אינו עובר את שטחה של עיר גדולה ופרבריה. המרחב המינימלי יכול להתחם ביחידת סביבה קטנה: רובע אחד, או אפילו בלוק עירוני בודד אם הוא שווה את המאמץ (המקרה הקיצוני ביותר של סחף-סטטי הוא יום מבלי לצאת מתחנת הרכבת סן-לזאר).

חקירתו של שדה מרחבי מוגדר דורשת קביעתם של בסיסים, וחישובם של כיווני החדירה. כאן בא לידי ביטוי לימוד המפות, רגילות או פסיכוגיאוגרפיות, ותיקונן או שיפורן של המפות הללו. האם יש צורך לומר שהחיבה לרובע, ללא ידיעה וללא חקירה שלה עצמה, אסור שתבוא לידי ביטוי? מעבר לחוסר המשמעות שלו, זהו היבט סובייקטיווי לחלוטין שאינו מחזיק מעמד זמן רב.

באופן מנוגד, החלק של החקירה הוא מזערי ביחס לזה של ההתנהגות המתעתעת שב"מפגש אפשרי". האדם מתבקש להגיע לבדו בשעה ובמקום שנקבעים לו. הוא משוחרר מההתחייבויות המעצבנות של מפגש רגיל כיוון שאין לו למי לחכות. אף על פי כן, "המפגש האפשרי" שהביא, ללא הכנה, את האדם למקום שהוא יכול היה להכיר או לא להכיר, גרם לו להביט סביב. באותה מידה, היה אפשר לקבוע באותו המקום והזמן "מפגש אפשרי" אחר עם מישהו שאת זהותו אינו מכיר או מישהו שלא התראה איתו מעולם. הוא עשוי שלא להיפגש עם איש או אפילו להיפגש במקרה עם זה שקבע לו את "המפגש האפשרי". בכל מקרה, ובעיקר אם המקום והזמן נבחרו היטב, מהלך הזמן של האיש יקבל תפנית לא צפויה. הוא יכול אפילו לקבוע בטלפון למישהו "מפגש אפשרי" למישהו אחר שאינו יודע היכן נקבע המפגש הראשון. ניתן לראות שהמשאבים של בילוי זה הם כמעט אינסופיים.

באופן זה, צורת החיים המאוד לא קוהרנטית ואפילו חלק מהתעלולים המפוקפקים שלנו ושל הסובבים אותנו, כמו חדירות ליליות לקומות של בניינים בהריסה, נסיעה מתמשכת בטרמפים על פני פאריז במשך שביתת המטרו כדי להגביר את הבלבול , לתעות במעברים התת קרקעיים האסורים של הקטקומבות, כל אלה נובעים מרגש הסחף. כל מה שאפשר לכתוב עליו הוא רק סיסמת מעבר למשחק הגדול הזה.

הלקחים של הסחף מאפשרים ליצור את הסקרים הראשונים של המעברים הפסיכוגיאוגרפיים של הקרייה המודרנית. מעבר להכרת יחידות הסביבה, מרכיביהן העיקריים ומיקומן המרחבי, אפשר לראות את צירי המעבר העיקריים שלהן, את היציאות שלהן ואת ההגנות שלהן. אפשר להגיע להיפותיזה המרכזית, אודות קיומם של קטבים פסיכוגיאוגרפיים. אפשר למדוד את המרחקים שמפרידים למעשה בין שני אזורים של עיר, מרחקים שאין להם דבר וחצי דבר עם מה שהתבוננות שטחית במפה עשוייה לגרום להאמין. אפשר לשרטט באמצעות מפות ישנות, תצלומי אוויר וסחפים נסיוניים, את הקרטוגרפיה ההשפעתית שהיתה חסרה עד עכשיו ושחוסר הבהירות הנוכחי שלה הוא בלתי נמנע נוכח העבודה הכבירה שיש להשלים, שאינה פחותה מזו שנעשתה על ידי השרטטים הראשונים של המפות הימיות, רק בהבדל היחיד שלא מדובר יותר בציון מדוייק של גבולותיהן של יבשות קבועות אלא בשינוי הארכיטקטורה והאורבניזם.

בימינו, היחידות השונות של האוירה ושל המגורים אינן תחומות באופן חד, אלא מוקפות בשוליים גבוליים פחות או יותר נרחבים. השינוי הכללי ביותר שהסחף עשוי להוביל אליו הוא צמצומם של השוליים הללו עד לביטולם המוחלט.

בארכיטקטורה עצמה, הסחף מאפשר להכיר סוגים חדשים של מבוך שהאפשרויות החדשות של הבנייה המודרנית מעודדות. כך, העיתונות ציינה במרץ 1955 את בנייתו של בניין בניו יורק שבו מסתמנת לראשונה ההזדמנות להיסחף בפנים של דירה:

"לדירות של הבניין הלולייני תהייה צורת פרוסת עוגה. הן יוכלו לגדול או לקטון לפי הצורך באמצעות הזזת מחיצות נעות. הדרוג בחצי קומה מונע את הגבלת מספר החדרים והדייר יכול לבקש להשתמש בפרוסה הבאה בין אם היא מעליו או מתחתיו. שיטה זו מאפשרת להפוך תוך חצי שעה דירה של ארבעה חדרים לדירה של שנים עשר חדרים או יותר."

ז׳יל איבן / מרשם לאורבניזם חדש, 1953

 אדוני, אני מהארץ האחרת.
אנחנו משתעממים בעיר, מקדש השמש אינו קיים יותר. בין רגלי עוברות האורח הדאדאיסטים חיפשו מפתח ברגים והסוריאליסטים גביע בדולח. זה אבוד. אנחנו יודעים לקרוא על הפרצופים את כל ההבטחות, השלב האחרון של המורפולוגיה. השירה של הכרזות החזיק מעמד עשרים שנה. אנחנו משתעממים בעיר, צריך להתאמץ מאוד כדי לגלות מסתורין בשלטי החוצות, שלב אחרון של הומור ושירה:

Bain-Douches des Patriarches - מרחצאות הפטריארכים
Machines à trancher les viandes - מכונות לפריסת בשרים
Zoo Notre-Dame – גן החיות נוטר דאם
Pharmacie des Sports - בית המרקחת של הספורט
Alimentation des Martyrs- מזון המרטירים
Béton translucide - בטון שקוף
Scierie Main-d’or – מנסרת יד הזהב
Centre de récupération fonctionnelle - מרכז התאוששות פונקציונלי
Ambulance Sainte-Anne - אמבולנס אנה הקדושה
Cinquième avenue café - קפה השדרה החמישית
Rue des Volontaires Prolongée - רחוב המתנדבים המוארך
Pension de famille dans le jardin - פנסיון משפחתי בגינה
Hôtel des Étrangers - מלון הזרים
Rue Sauvage - רחוב פראי



והבריכה של rue des Fillettes , רחוב הילדות, ותחנת המשטרה של rue du Rendez-vous , רחוב המפגש. הקליניקה הכירורגית ומשרד ההשקעות של quai des Orfèvres , רציף הצורפים. הפרחים המלאכותיים ב rue du Soleil , רחוב השמש. מלון מרתפי הארמון, בר האוקיאנוס וקפה בא והולך. מלון התקופה.
והאנדרטה המוזרה של דוקטור פיליפ פינל, מיטיב המשוגעים, בערבים האחרונים של הקיץ. לחקור את פאריז.

ואתה נשכח, זכרונותיך נמחקים על ידי כל תדהמות תבל, אתה נטרף במרתפים האדומים של פאלי-קאו, בלי מוזיקה ובלי גיאוגרפיה, לא תיסע עוד אל עבר ההאסיינדה, שם השורשים חושבים על הילד והיין נגמר במשלים ישנים. עכשיו זה גמור. ההאסיינדה, לא תראה אותה, היא לא קיימת. צריך לבנות את ההאסיינדה.

*

כל הערים גיאולוגיות, ולא ניתן לפסוע שלושה צעדים מבלי לפגוש רוחות רפאים, חמושות בכל היוקרה של אגדותיהן. אנו פועלים בנוף סגור שבו כל נקודות הציון מושכות אותנו ללא הרף כלפי העבר. ישנן כמה זוויות נעימות, כמה פרספקטיבות חמקניות שמאפשרות לנו להציץ בתפיסות מקוריות של המרחב, אבל המבט הזה מקוטע. צריך לחפש אותו בקסמים של המעשיות העממיות והכתבים הסוראליסטיים: טירות, חומות אינסופיות, בארים קטנים ושכוחים, מאורת הממותה, זכוכיות בתי הקאזינו.

הדימויים המיושנים האלה משמרים יכולת קטנה של זירוז, אך כמעט לא ניתן עוד לעשות בהם שימוש באורבניזם סימבולי מבלי להצעיר אותם ולטעון אותם במשמעויות חדשות. נפשנו, הרדופה על ידי דימויי מפתח ישנים, מפגרת מאוד אחרי המכונות המשוכללות. הניסיונות השונים לשלב את המדע המודרני במיתוסים החדשים אינם מספיקים. הדבר הצורני במצבו הטהור, ללא סיפור וחסר חיים, משקיט את העין ומקרר אותה. במקום אחר נמצא יופי אחר ומקוטע, מרוחק יותר ויותר מארץ הסינתזות המובטחות. הכול מהססים בין העבר החי ברגש ובין העתיד שמת כבר עכשיו.

לא נמשיך יותר את התרבויות המכניות ואת הארכיטקטורה הקרה שמובילות לסוף המרוץ של הבילוי המשועמם.

עלינו להמציא תפאורות נעימות חדשות. (...)

החשיכה נסוגה מפני התאורה והעונות מפני האולמות הממוזגים. הלילה והקיץ מאבדים את קסמם והשחר נעלם. איש הערים חושב שהוא מתרחק מהמציאות הקוסמית ולכן אינו חולם יותר. הסיבה מובנת מאליה:  נקודת המוצא של החלום ממוקמת ומוגשמת בתוך המציאות.

הטכנולוגיה של ימינו מאפשרת מגע תמידי בין היחיד והמציאות תוך ביטול כל אי-נעימויותיה. מבעד לתקרת הזכוכית אפשר לראות את הכוכבים ואת הגשם. הבית הנייד חג עם השמש. קירותיו המחליקים נותנים לצמחייה לפלוש לחיים. הבית מורכב על מחליקיים, ויכול בבוקר להגיע לים, כדי בערב לחזור ליער.

הארכיטקטורה היא האמצעי הפשוט ביותר לשילובם של הזמן והמרחב, לעיצובה של המציאות, לעורר חלומות. לא מדובר רק בשילוב ועיצוב צורניים, בביטוי של יופי חולף. מדובר בעיצוב משפיע, הקבוע בעקומה הנצחית של התשוקות האנושיות ובהתקדמויות להגשמתן.
לכן הארכיטקטורה של המחר תהיה אמצעי לשינוי התפיסות הקיימות של הזמן והמרחב. היא תהיה אמצעי הכרה ודרך פעולה.

המערך הארכיטקטוני יהיה ניתן לשינוי. חזותו תשתנה באופן חלקי או מוחלט בהתאם לרצון דייריו. (...)

קהילות העבר הציעו להמונים אמת מוחלטת ודוגמאות מיתיות שאינן ניתנות לערעור. חדירת מושג היחסיות לרוח המודרנית מאפשרת לחשוד בהיבט הניסיוני של התרבות הבאה, מה עוד שהמילה הזאת אינה מספקת אותי. בוא נאמר, ההיבט היותר גמיש, יותר ״משועשע״. כשהיא מתבססת על התרבות הניידת הזאת, הארכיטקטורה תהיה, לפחות בהתחלה, אמצעי להביע את אלף הדרכים לשנות את החיים, בשאיפה להגיע לסינתזה שאינה יכולה להיות אלא אגדית.

לפלנטה שלנו פלשה מחלת נפש : הבנליזציה. הכול מהופנטים מהייצור והנוחות, מערכת הביוב, המעלית, חדר האמבטיה, מכונת הכביסה.

מצב דברים זה שנולד בעיצומה של מחאה נגד העוני נמצא מעבר ליעדו המרוחק, שחרור האדם מדאגותיו החומריות, כדי להפוך לדימוי טורדני ונוכח. בין האהבה ופיר האשפה האוטומטי צעירי כל הארצות בחרו ומעדיפים את פיר האשפה. הרוח חייבת לשנות כיוון, על ידי שפיכת אור על תשוקות נשכחות ויצירת תשוקות חדשות לגמרי.  ועל ידי תעמולה נמרצת למען התשוקות הללו.

כבר הצבענו על הצורך לבנות סיטואציות כתשוקת בסיס שעליה תיוסד התרבות הבאה. הצורך הזה ביצירה אבסולוטית תמיד היה מעורב בצורך  לשחק בארכיטקטורה, בזמן ובמרחב. (...)

אנו יודעים שאובייקט שאינו שמים לב אליו בביקור ראשון, מחולל בעצם היעדרותו בביקורים הבאים, התרשמות בלתי ניתנת להגדרה: על ידי התאוששות בזמן, היעדרותו של האובייקט הופכת לנוכחות מוחשית. יותר מזה: על אף שהיא בדרך כלל לא מוגדרת, איכות ההתרשמות משתנה בהתאם לאובייקט החסר ולחשיבות שהמבקר מייחס לו, ויכולה לנוע משמחה מתונה לאימה (פחות חשוב לנו שבמקרה זה, כלי הרכב של מצב הרוח הוא הזיכרון. בחרתי בדוגמה הזאת בשל נוחותה).

בציוריו של דה קיריקו (תקופת הארקדות) מרחב ריק יוצר זמן גדוש. קל לדמיין את העתיד שאנחנו מועידים לארכיטקטים כאלה, ולהשפעה שלהם על ההמונים. היום, אנחנו רק יכולים לבוז למאה שהקצתה מקום לדגמים כאלה בכאילו-מוזיאונים שלה.

הראייה החדשה הזאת של הזמן ושל המרחב שתהיה הבסיס התיאורטי למבנים העתידיים אינה משוכללת די צרכה ולעולם לא תהיה כל עוד לא ינוסו ההתנהגויות בתוך ערים שיוקצו לשם כך, שבהן, באופן שיטתי, מעבר למבנים הדרושים לקיום מינימום נוחות וביטחון, יקובצו גם בניינים הטעונים ביכולת רבה של השפעה והתעוררות, מבנים סמליים המייצגים את התשוקות, הכוחות, אירועי העבר, ההווה והעתיד. הרחבה רציונלית של המערכות הדתיות הקדומות, מעשיות ישנות ובמיוחד הפסיכאנליזה, לטובת הארכיטקטורה, הופכת לדחופה מיום ליום, לפני שייעלמו הסיבות להשתוקק.

באופן כלשהו, כל אחד יתגורר ב״קתדרלה״ האישית שלו. שיהיו בה חדרים שיעוררו חלומות חזקים יותר מכל סם ובתים שאי אפשר יהיה לעשות בהם דבר מלבד לאהוב. בתים אחרים יפתו את הנוסעים באופן שאי אפשר יהיה לסרב לו.

אפשר להשוות את הפרויקט הזה לחיקויי הגנים הסיניים והיפניים, בהבדל שגנים אלה לא הוקמו כדי שיחיו בהם לגמרי, או למבוך המגוחך בפארק ז׳ארדן דה פלאנט, שבו אפשר לקרוא בכניסה, בשיא הטמטום, שהיה גורם לאריאדנה להיות מובטלת:
המשחקים במבוך אסורים.

אפשר לדמיין עיר כזאת בצורת איחוד שרירותי של טירות, מערות, אגמים וכו׳... יהיה זה השלב הבארוקי של אורבניזם המובן כאמצעי של ידע. אולם גם השלב התיאורטי הזה כבר מאחורינו. אנחנו יודעים שאפשר לבנות בניין מודרני שאין לו דבר וחצי דבר עם טירה מימי הביניים אבל המשמר ואף מעצים את הכוח הפואטי של הטירה (על ידי שימור של מינימום קווים, הזזתם של קווים אחרים, מיקום הפתחים, המצב הטופוגרפי, וכו׳).

רובעי העיר הזאת יותאמו לרגשות השונים המקוטלגים שאנו פוגשים במקרה בחיים השוטפים.

רובע מוזר  - רובע שמח, בעיקר מיועד למגורים  - רובע אצילי וטראגי (לילדים טובים)  - רובע היסטורי (מוזיאונים, בתי ספר) – רובע שימושי (בית חולים, חנויות כלים)  - רובע קודר, וכו׳... ומצפה כוכבים שיקבץ את כל מיני הצומח בהתאם ליחסים שלהם עם תנועת גרמי השמיים, גן פלנטארי בדומה לזה שהאסטרונום תומאס הציע להקים בווינה במקום הקרוי לאר-ברג. זה נחוץ על מנת לתת לתושבים תודעה של הקוסמוס. אולי גם רובע המוות, לא כדי למות שם אלא כדי לחיות בשקט, וכאן אני חושב על מקסיקו ועל עיקרון האכזריות שבתמימות שהופך עבורי בכל יום ליקר יותר.

הרובע הקודר, לדוגמה, יחליף בהדרגה את החורים ופתחי הגיהינום שהיו בבירותיהם של עמים רבים: הם סימלו את כוחותיהם הזדוניים של החיים. ברובע הקודר אין צורך להסתיר סכנות ממשיות, כמו מלכודות, צינוקים, מוקשים. הוא יהיה מסובך לגישה, מקושט באופן זוועתי (שריקות קורעות אוזניים, פעמוני אזעקה, סירנות ממושכות בקצב לא סדיר, פסלים מפלצתיים, רכבים מכנים ממונעים הקרויים אוטו-מובילים) ומעט תאורה בלילה לעומת תאורה אלימה ביום הנוצרת משימוש עודף בתופעת ההדהוד.  במרכז, ״כיכר הרכב המפחיד״. הרוויית השוק במוצר מחוללת את ירידתו של המוצר: באמצעות חקירת הרובע הקודר, ילמדו הילד והמבוגר לא לחשוש יותר מהתופעות המפחידות של החיים אלא להשתעשע בהן.

הפעילות העיקרית של התושבים תהיה הדריב המתמשך. שינוי הנוף משעה לשעה יהיה אחראי להגלייה מוחלטת.(...)
מאוחר יותר, לאחר התבלותן הבלתי נמנעת של המחוות, הדריב יחרוג חלקית מתחום הנחווה לזה של הייצוג.

ממבט ראשון, ההתנגדות הכלכלית לא תתמיד. ידוע שככל שמקום מיועד יותר לחופש המשחק, כך הוא משפיע על ההתנהגות וכוח המשיכה שלו גדל. היוקרה העצומה של מונקו, של לאס וגאס, היא ההוכחה לכך. ורינו, הקריקטורה של הנישואים החופשים. עם זאת, מדובר רק במשחקי כסף פשוטים. העיר הניסיונית הראשונה הזאת תחייה במידה רבה תודות לתיירות מותרת ומבוקרת. ריכוזי הפעילויות ויצירות האוונגרד הבאים ייווצרו מאליהם. בתוך כמה שנים הם יהפכו לבירה האינטלקטואלית של העולם, ובכל מקום יוכרו ככזו.

נכתב ב-1953, התפרסם ב-International Situationiste #1 ,  יוני 1958

 (מצרפתית: שרון רוטברד)

ז׳יל איבן/איבן שצ׳גלוב (Ivan Vladimirovitch Chtcheglov, 1933 - 1998) היה משורר צרפתי ממוצא רוסי. בצעירותו היה חבר בחוגי האוואנגרד של אחרי המלחמה ובכלל זה בכמה מגלגולי התנועה הלטריסטית. ב-1950, יחד עם חברו אנרי דה בארן, הוא נעצר על ידי המשטרה לאחר שגנב דינמיט מאתר בנייה הסמוך לביתו במטרה לפוצץ את מגדל אייפל. הוא הסביר לשוטרים שהאור שיוצא מהמגדל נכנס לו לחדר ומפריע לו לישון. הטקסט מרשם לאורבניזם חדש, מ-1953, המובא כאן לראשונה בעברית, אומץ כאחד הטקסטים הרשמיים של התנועה הלטריסטית והתנועה הסיטואציוניסטית, והיה הטקסט היחיד שפרסם בימי חייו. בשנים הרבות שבילה איבן בבית החולים הפסיכיאטרי, שם אושפז לבקשת אשתו, הוא כתב אותו שוב ושוב ודמיין את ה״האסיינדה״, מין מקום שכזה שהוא יקים כשהוא ישתחרר, מקום שבו השורשים חושבים על הילד והיין נגמר במשלים ישנים, וכל אדם יוכל להתגורר בקתדרלה אישית משלו. מקום שיהיו בו חדרים שיעוררו חלומות חזקים יותר מכל סם ובתים שאי אפשר יהיה לעשות בהם דבר מלבד לאהוב.

ז׳יל איבן (איבן שצ׳גלוב), 1950