יום שני, 20 ביוני 2016
יום חמישי, 9 ביוני 2016
יום רביעי, 8 ביוני 2016
טקסט קורס תמך, איילה ישראל | שכונת התחנה
שכונת התחנה | איילה ישראל, שנה ד', קורס תומך סטודיו עיר שחורה
שכונות הדרום
דרום העיר והשכונות המרכיבות אותו: נווה שאנן, שפירא, התקווה, יד
אליהו, גבעת הרצל, פלורנטין וקריית שלום, נוסדו לאחר הקמתה של העיר ההיסטורית של
ת"א. כבר מהקמתן, שכונות דרום העיר סבלו מהפרדה מובהקת, הזנחה שיטתית וחוסר
ערך, אשר הביאו את האזור למצבו הנוכחי והפכוהו ל"עיר שחורה". מאז ומתמיד
העיר השחורה הכילה את כל מה שנדחק החוצה מהעיר הלבנה, ותהליך זה יצר מרחב
פריפריאלי מקופח, אשר למרות ההזנחה מוגדר כמרחב אשר "מכל בחינה שהיא-
ארכיטקטונית, אתנית ותרבותית (נוצרה) העיר הכי ססגונית, הכי מגוונת, הכי הטרוגנית
והכי קוסמופוליטית בישראל".[1]
השכונות הראשונות ברובע 8- הוא רובע דרום העיר- נווה שאנן, שפירא
ופלורנטין, הוקמו בין השנים 1922- 1927 ויושבו בעיקר ע"י משפחות מעוטות יכולת
ופועלים. החל מהקמתן רוכזו בהן שטחי תעשייה ומלאכה לצד מגורים. עירוב שימושים זה
קיים עד היום.[2]
כיום, אוכלוסיית דרום העיר מורכבת מתושבים ותיקים, רובם מבוגרים
שנשארו לגור בבתיהם מחוסר יכולת לעבור לשכונה חזקה יותר; אוכלוסיית מעבר- ישראלים
צעירים, עולים חדשים, מהגרי עבודה, פליטים; ואוכלוסייה דתית.
ביקוש גדול של דיור זול יצר תופעה של חלוקה לא חוקית של דירות ומגורים
במבני תעשייה, אשר בתורה גרמה לצפיפות רבה ותנאי מחייה ירודים המכבידים על התשתיות
הישנות. הביקוש הרב לדיור ברמה נמוכה נעשה בעיקר ע"י אוכלוסיית הזרים. כמו כן,
בדרום העיר יש מחסור בשירותי ציבור ובמוסדות קהילה ותרבות.[3]
ע"פ עיריית ת"א- יפו, "דרום העיר מהווה רצף אורבאני
גדול ללא הבחנה בין שכונה לשכונה.."[4].
מנגד, שוטטות בשכונות אלו מניבה מסקנה שונה בתכלית, והיא שכל אחת משכונות העיר
השחורה הינה בעלת אופי ייחודי והן שונות זו מזו, הן באוכלוסייה המאכלסת אותן, הן
במבנה התכנוני והן בסגנון האדריכלי. השכונות ממזרח לאיילון מופרדות משאר הדרום הן ע"י
הטופוגרפיה והן ע"י האוטוסטרדה, שכן נתיבי איילון ממוקמים על התוואי של נחל איילון.
אך גם במעבר בין השכונות הצמודות אחת לשניה, דוגמת נווה שאנן ושפירא, ניתן לחוש
בבירור את המעבר משכונה אחת לשנייה.
שכונת נווה שאנן אשר תוכננה ע"י האדריכל יוסף טישלר בצורת מנורה,
מורכבת ברובה מבנייני 4-5 קומות; שכונת שפירא מורכבת
מבתים חד-קומתיים, חלקם עם חצר, ומבנים דו-קומתיים המופרדים ע"י רחובות רחבים; יד אליהו לעומתן, שנבנתה על צריפי אדמות זבלאווי,
מלאה במבני שיכון ודיור ציבורי; גבעת הרצל
הפכה לאזור תעשייה המורכב ממבני תעשייה בני 5 קומות; פלורנטין, אשר הוקמה
כאזור מעורב לתעשייה, מסחר ומגורים, מורכבת מרחובות צרים המוקפים בניינים בני 3-4
קומות וקומת קרקע מסחרית שוקקת; קרית-שלום
היא השכונה הירוקה ביותר מבין השכונות, והיא שופעת גינות ציבוריות מטופחות. גם לשכונה
זו תכנית ייחודית בצורת לולאה והיא מורכבת בעיקר מבתים דו קומתיים; שכונת התקווה מורכבת מרחובות צרים, חלקם הולנדים,
ובנייני שתי קומות צפופים. שכונת התקווה היא למעשה השכונה המוזנחת ביותר מבין
שכונות הדרום ורוב תושביה הינם פליטים מאפריקה ומאסיה, אך למעשה סמיכות הבניינים
וצרות הרחובות מייצרות מרחב אינטימי ואנושי עד מאוד.
ההטרוגניות הארכיטקטונית בדרום העיר, אשר נובעת מהשוני הקיים בין
השכונות, קיימת גם בתוך השכונות עצמן. על אף המגמה לאחד מרחבים והניסיון ליצור
הומוגניות בתוך השכונות קיים גיוון מבני הנוצר משכונות היסטוריות שקדמו להקמת כל שכונה.
נווה שאנן למשל, שופעת אזכורים לשכונות העתיקות עליה היא הוקמה: השכונות יהודה,
ברזילי, צ'לנוב א' וב', שכונת הקווקזים, גבעת מרקו, שכונת שובע, גבעת ראשון לציון,
שיבת ציון וגבעת נער, שבתיה הצנועים בני הקומה נשתמרו כמעט לחלוטין בצילה של התחנה
המרכזית החדשה.
צפיפות המבנים בדרום העיר גבוהה בהשוואה לממוצע העירוני (כ-3.9
יח"ד לדונם, לעומת 3.2 בממוצע העירוני), אך עם זאת, ע"פ העירייה, תושבי
הדרום תופסים את סביבת המגורים בשכונות כ"פחות צפופה". התחושה נובעת
כנראה מקנה המידה האנושי של המרקם הבנוי, הכולל בניינים שגובהם נע בין 2-5 קומות
בלבד.[5] ע"פ המתכנן האורבני אלן ג'ייקובס, רחוב מוצלח הוא רחוב שיש לו גבולות אשר
מייצרים מהרחוב מקום. הרחוב מוגדר בשתי דרכים- ורטיקאלית ע"י בניינים ועצים,
והוריזונטלית ע"י המרחק והמרחב בין האלמנטים.[6]
הבנייה הנמוכה והסמוכה, הרחובות הצרים יחסית, הפרופורציות שבין הבניינים לרחוב ועוד
מעניקים לשכונות תחושה אינטימית ואנושית ביותר.
התחנה המרכזית החדשה של תל אביב
במרכזן של שכונות דרום העיר החלה להיבנות
בשנת 1967 התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, בתכנונו של האדריכל רם כרמי. התכנון
התעלם מהקונטקסט האנושי המקיף אותו ואף התנגד לו ע"י פעולות אלימות. הבניין
תוכנן להיות התחנה המרכזית הגדולה בעולם, ועל אף שאינו גבוה משמעותית מהבניינים
שסביבו, הוא יוצר רצף מבני עצום, אשר קנה המידה העל אנושי שלו אינו תואם כלל את
הסביבה בה הוא ניצב. המבנה הענק קוטע את הרצף העירוני ע"י חסימת רחובות רבים
וחיתוך פיזי של בניינים אשר ניצבו בדרכו. על אף השטח העצום שהוקצב לו בתוכנית
המקורית, הבניין חורג מקווי הבניין ומשתלט גם על הרחובות אשר היו מיועדים להיוותר
מחוץ לו. כך למשל רחוב שלמה אולץ לעבור דרכו. דוגמא נוספת לניתוק של הבניין
מסביבתו היא מספור הקומות בבניין: קומה 1 היא למעשה שני מפלסים מתחת למפלס הרחוב;
גם לגריד האלכסוני של הבניין אין דבר וחצי דבר עם הגריד העירוני. באמצעות גולמיותו
והמונומנטליות שלו הבניין מתנגד להטרוגניות שסביבו וקוטע אותה, בעוד המסה האחידה
והעצומה של התחנה היא היפוכו המוחלט של הפסיפס העירוני של העיר השחורה.
פול וריליו מנסח תיאור דומה בכתבו
"ארכיטקטורה פוטנציאלית". במושגיו, התחנה המרכזית היא כ"ארכיטקטורה
המתנגדת לאדם..."; היא ה"יש של הבנייה המנוגד ליש של האדם".[7]
נראה שע"פ וריליו התחנה המרכזית היא ארכיטקטורה פוטנציאלית למופת, שכן אין לה
דבר עם נוחיות, ואיננה מקום של נופש. במקום-זאת, היא מאתגרת את האדם ע"י מערכת
סירקולציה שמתנגדת לאוריינטציה האנושית, וחלליה החשוכים אינם מזמינים.
חומריות המבנה תורמת גם כן לתחושת
ה"מסתיות" של הבניין שכן הוא בנוי מכמות אדירה של בטון המייצרת הן תחושת
אטימות כלפי החוץ, והן אלמותיות של מונוליט זה. אך עם זאת, הכנות הנוכחת בבטון
החשוף תואמת במידת מה את הכנות של העיר השחורה. אותם "ערכים אתיים של
כנות" לצד "דחפים אפלים של יצריות ואלימות"[8]
המאפיינים את הבטון, מתקשרים גם לשכונה, ואולי אף כפי שהאנטגוניזם המופנה אל הבטון
החשוף הוא חלק אינהרנטי ממנו, כך גם האנטגוניזם המופנה כלפי העיר השחורה, כלפי
האמת שבה, ה"אמיתית" מידי לעיר הלבנה, מייצר אותה. אך גם אם לרגעים נדמה
שיכול להיווצר חיבור בין התחנה לשכונה ע"י החומר, הוא מחופה בקרמיקה אדומה או
לבנה אשר מטייחת ומרחיקה את החומר מהרחוב, ושוב הבניין נותר זר לסביבתו.
"תכנונו
של בניין מבטון חשוף אינו רק תכנונו של אובייקט, אלא בעיקר תכנונו של תהליך המביא
לתוצאות בלתי הפיכות. בלי תיקונים, בלי טיוחים, בלי ציפויים, בלי חיפויים."[9]
אותן תוצאות בלתי הפיכות, הן שהביאו את דרום העיר למצבה כיום, הדרום אשר מוכתם
ע"י המונוליט שממשיך לזהם את השכונות הדרומיות ואין לו פתרון. "התחנה
המרכזית היא זו שחרצה את גורל העיר השחורה והפכה אותה ל"חצר האחורית של העיר
הלבנה".[10]
במידה מסוימת נוכחותה של התחנה המרכזית בלב ליבו של הדרום הינה סמלית
לתחושה שהיא יצרה בסביבתה. דרום העיר הפכה למעין תחנת מעבר לאנשים שמייחלים להתקדם
למקום טוב יותר. בין אם אלו הפליטים והעובדים הזרים שנדחקו לשם ומייחלים לתנאי
מחייה טובים יותר, בין אם אלו הוותיקים שאין ביכולתם לעבור לשכונה חזקה יותר, ובין
אם אלו הצעירים שמוכנים לבלות מספר שנים בתנאי המחייה הנוכחיים בשל המחיר הזול.
במחזותיו של חנוך לוין, יליד שכונת נווה שאנן, תל אביב אינה מוזכרת
ולו פעם אחת, אך עם זאת היא נוכחת בכל אחד מהם. האדריכל ניסים דוידוב כותב בספרו
"תל אביב של חנוך לוין"[11]
כי התל אביביות ע"פ לוין היא בראש ובראשונה געגועים למקום אחר. דוידוב עצמו
טוען כי נווה שאנן היא בית לתושבים קשיי-יום ולפליטי פורענויות שחלומם להשתדרג
למקום אחר. "אם היינו מבינים, אנחנו המתכננים, כי ה'נוה שאננים' הם חלק בלתי נפרד מהעיר
ולא תחנת מעבר, אולי היינו יודעים לענות על צרכיה האמיתיים של השכונה ושל בני האדם
הנמצאים בה".[12]
אם כן, כיצד ניתן להפוך את התחנה המרכזית
ממרחב של מעבר למרחב של שהות?
מתחנה לשכונה
בפרויקט החלטתי להפוך את התחנה המרכזית
לשכונת מגורים נוספת במרקם העירוני של דרום ת"א. השכונה החדשה משתמשת במבנה
הקיים אך מנסה לגשר על הפער בין קנה המידה של התחנה לבין קנה המידה של השכונה מתוך כוונה לאפשר מקום להטרוגניות הנוכחת במקום. הפעולה באמצעותה בחרתי ליצור
את השכונה החדשה מתוך בניין התחנה המרכזית הינה ניסור. ניסור זה הוא המאפשר לפורר
את הבניין לכדי פרגמנטים אשר לתוכם ייווצקו תכנים חדשים. פירוק התחנה מייצר למעשה
גבולות נוספים ורבים לבניין, אשר מעניקים לו יותר חופש ומייצרים הזדמנויות חדשות
במרחב.
פעולת הניסור הראשונה חצבה צירי רחובות בתוך
המבנה, כך שכל רחוב שנקטע בעבר זוכה להמשכיות מחודשת ונתפר חזרה לתוך המרקם הקיים.
ע"י הגיאומטריה של השכונה הבניין מקבל צורה חדשה המוכפפת לחוקי העיר. פעולת
הניסור השנייה נעשתה מתוך התחשבות בגריד של התחנה. ע"י חיבור שתי הגאומטריות
הזרות זו לזו נוצר מרחב המכיל את שתי ההגיונות- הגיון השכונה והגיון הבניין.
ע"י משא ומתן בין השניים נוצרה שכונה אשר ממשיכה את הרצף הקיים ומסותיה
החדשות מאפשרות קיום של תכנים חדשים.
כבר במצבה הנוכחי ניתן למצוא בתוך התחנה
מאפיינים אורבניים. דבר ראשון, שטח המבנה הוא כשטח של שכונה שלמה, החלוקה הפנימית
נעשית ע"י רחובות כדי להקל על ההתמצאות במבנה, המסחר בפנים הוא כשל שוק. רחוב
הנעליים ההיסטורי של נווה שאנן הועבר לתוך התחנה ונראה עדיין כמסחר של רחוב, כלוא
בתוך התחנה. כ-65% משטחי התחנה הם שטחים פרטיים השייכים לדיירי השכונה, וההטרוגניות
האנושית אשר נוכחת בשכונות נראית גם בין כותלי התחנה. ההטרוגניות מתבטאת, בין
השאר, במרקם אנושי ומסחר מגוונים. אם כן, אם נקלף את התחנה ונחשוף את קרביה, היא
כבר לא תהיה כה זרה לסביבתה. פעולת הניסור מאווררת את המסה וחושפת את המבנה בצורות
רבות, מה שמאפשר לאור לחדור לבניין ולהחיות אזורים שוממים בתחנה. עדה כרמי, אחותו
של האדריכל המתכנן, טוענת כי "כשהאור במיטבו הוא יכול לשחרר בניין ממגבלותיו
ולהעיר חומרים מתרדמתם, עד כדי כך שתכונות החומר ישתנו לחלוטין".[13]
הכנסת האור לבניין יכולה להזין חללים שלמים ולאפשר קיום של תכנים בכל המבנים
החדשים.
הבחירה בפרוגרמת המגורים נעשתה מתוך הרצון
לחבר חזרה את התחנה לסביבתה ע"י השבת הרצף הפרוגרמתי. כמו כן, ישנו ביקוש רב
לדיור זול באזור, מה שכרגע מתבטא בחלוקות שאינן חוקיות ודירות מאולתרות אשר מספקות
לדייריהם תנאי מחייה ירודים. הדיור החדש יוכל להכיל מאות תושבים בדיור צנוע שיאפשר
לתושבי השכונות לגור בו. כמו כן, קומת הקרקע בשכונה החדשה מיועדת לטובת מסחר, כך
שהמסחר הפרטי והמגוון הקיים בתוך התחנה היום יוכל להיחשף ולהמשיך להתקיים כמסחר
רחוב, וכן להשתלב גם הוא ברצף המסחרי הקיים בעיר.
כלים נוספים ליצירת קנ"מ אנושי במבנים
החדשים נקבעו ע"י נספח בינוי שהצעתי אשר מגדיר חוקים לכל בניין חדש. כך למשל,
בניגוד לסירקולציה המורכבת הקיימת במבנה אשר תורמת להיותו על- אנושי, הסירקולציה
החדשה מחויבת להיות פשוטה, במרחקים הגיוניים מהכניסות ומוארת.
על-מנת לייצר הטרוגניות ארכיטקטונית, לאחר
ניסור הבניין ויצירת הפרצלציה החדשה המבנים יינתנו לאדריכלים שונים אשר יתכננו כל
בניין בהתאם לחוקי התב"ע החדשה. הטרוגניות כמוזכר לעיל, מאפיינת גם את
השכונות סביב ותורמת לקנ"מ האנושי שבהם. על מנת לייצר מרחב המאפשר את קיום ההטרוגניות
האנושית של העיר השחורה מתוכננים שני מבני ציבור בשכונה החדשה. האחד- בית ספר
משולב, והשני- מרכז תרבות המאפשר מקום למגוון התרבויות שבשכונה, מטפח את
ההטרוגניות ומחזק את האזור כמרכז תרבותי- אתני.
לסיכום, הפרויקט מנסה להפוך את המציאות
הבעייתית להזדמנות, להשתמש בחוזקות של העיר השחורה, כגון הטרוגניות, מסחר ייחודי,
שכונתיות ואינטימיות, ובאמצעותם לנסות לתת פתרון לבעיית התחנה המרכזית. המטרה היא להשתמש
במרקם הנוכחי העשיר של דרום העיר כדי לרקום מחדש את המבנה שקוטע אותו. השכונה
החדשה אינה מתיימרת להתמזג בפנורמה השכונתית, היא שכונה בעלת אופי אחר, חדש, ואיננה
נראית כמו השכונות סביבה אשר נבנו לאורך שנים. היא שכונה שנוצרה מתוך הרס של מבנה וע"י
ההרס מנסה ליצור מרחב חדש שיכול להתאים יותר לסביבתו העשירה, אשר לפי תיאורו של
עמוס קינן "כאן ת"א
האמתית, עיר חיה, עיר נושמת, עיר שיש בה אנשים. שום דבר כאן לא מזויף. הריחות
אמתיים וגם הצבעים, והכל מכאן, שייך, קרוב, לא מקולקל.."[14]
מקורות
-
שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל 2005, עמ' 122.
-
פרופיל העיר, מתוך התכנית האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.
-
Allan B.
Jacobs, Great streets, MIT press, 1993
-
פול וריליו, טקסט שהתפרסם ב- 1966 בחד
מגיליונותיו של כתב העת Architecture principe, תורגם
מצרפתית ע"י שרון רוטברד.
-
שרון רוטברד, הכנות, קווים לדמותה,
מתוך הבלוג spontaneous-architecture, 2009.
-
אדריכל ניסים דוידוב, תל אביב של חנוך לוין, הוצאת מרכז
הבאוהאוס, 2009
-
לביאה ברומברג, ראיון עם עדה כרמי, מתוך כתבה "האור כחומר",
מגזין תכנון משלים, 2014.
-
עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך, הוצאת ידיעות אחרונות, 1981
[1] שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר
שחורה, בבל 2005, עמ' 122.
[2] פרופיל העיר, מתוך התכנית
האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.
[3] פרופיל העיר, מתוך התכנית
האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.
[4] פרופיל העיר, מתוך התכנית
האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.
[5] פרופיל העיר, מתוך התכנית
האסטרטגית, עיריית ת"א- יפו.
[7] פול וריליו, טקסט שהתפרסם ב-
1966 בחד מגיליונותיו של כתב העת Architecture principe, תורגם מצרפתית ע"י שרון
רוטברד.
[10] שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר
שחורה, בבל 2005.
[11] אדריכל ניסים דוידוב, תל אביב
של חנוך לוין, הוצאת מרכז הבאוהאוס, 2009
[12] אדריכל ניסים דוידוב, תל אביב
של חנוך לוין, הוצאת מרכז הבאוהאוס, 2009
[13] לביאה ברומברג, ראיון עם עדה
כרמי, מתוך כתבה "האור כחומר", מגזין תכנון משלים, 2014.
[14] עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך,
הוצאת ידיעות אחרונות, 1981
לבי במזרח - הפסטיבל לתרבות ואמנות המזרח בישראל 2016 , 26 ביוני – 3 ביולי 2016 (תיאטרון ערבי עברי, יפו; סינמטק תל אביב; בית אחותי)
לבי במזרח
הפסטיבל לתרבות ואמנות המזרח בישראל 2016
26 ביוני – 3 ביולי 2016
26 ביוני – תיאטרון ערבי עברי, יפו
27 – 29 ביוני – סינמטק תל אביב
30 ביוני - 3 ביולי – בית אחותי, דרום תל אביב
יום ראשון 26 ביוני 2016
תיאטרון ערבי עברי
רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה (ליד החמאם)
טלפון: 03-5185563
ערב מבט וקשב לתרבות יהודי אתיופיה
19:00
התכנסות, אוכל אתיופי ומוצרי אמנות של נשות מרכז אהטה (אחותי באמהרית) מקרית גת.
20:00
ברכות: הגב' מהרטה ברוך, סגנית ראש עירית תל אביב – יפו
מופע מוסיקלי ופאנל: בעריכת ובהנחיית פרופ' חביבה פדיה
מופע מוסיקלי כולל: שירה מקודשת, קטעי תפילה, קטעי ג'ז, שתיקת האדמה וקולותיה
אבטה בריהון סקסופון, קייס מונטסנות- קרית גת, מסרת ברוך -באר שבע, קייס רובל טרונך- קרית גת,
שירה
הפאנל: אתיופיה - נשים וגברים, חול וקודש, שתיקה ומוזיקה, פריפריה ומרכז
בהשתתפות: מהרטה ברוך, סגנית ראש עירית תל אביב – יפו, זיוה מקונן- דגו, מנכלי"ת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, אבטה בריהון, מוסיקאי.
21:30
טקס הענקת אות הוקרה "לבי במזרח"
גב' זיוה מקונן דגו, מנכלי"ת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה– מגישה ומציגה אפרת יירדאיי
מר יודא בר משה ז"ל, פעל למען עליית יהדות אתיופיה לישראל - מגישה ומציגה פרופ' חביבה פדיה
מר אשר כנפו, סופר, איש חינוך ועורך - מגיש ומציג ראובן אברג'יל
מר יחזקאל קדמי, משורר - מגיש ומציג אלחי סלומון
עורכת דין קלריס חרבון, משפטנית, חוקרת ופעילה פמיניסטית מזרחית - מגישה ומציגה שולה קשת
פרופסור יוסי דהאן- איש חינוך, משפטן ופעיל חברתי - מגישה ומציגה שירה אוחיון
אות ההוקרה מטעם קואליציית 'ליבי במזרח' באה להעניק הכרה לדמויות מרכזיות ומחוללות שינוי מקיף בחברה הישראלית, וכדי לתת תוקף ציבורי לתרומתן של דמויות אלה לקידומם של ערכים של צדק חברתי, שוויון, פמיניזם ורב-תרבותיות. כל אחת ואחד ממקבלי ומקבלות אותות ההוקרה, הן דמויות שבלעדיהן הייתה החברה הישראלית נראית אחרת היום. אלו הן/ם א/נשים שהובילו מהפיכות חברתיות ותרבותיות של ממש, ופרצו את הדרך שהייתה חסומה עבור חלקים נרחבים מהציבור הישראלי במגוון תחומים ושדות פעולה.
מחיר: 40 ₪
יום שני 27 ביוני 2016
סינמטק תל אביב
רחוב שפרינצק 2, תל אביב-יפו
טלפון: 03-6060800 שלוחה 1
16:00
מראות-פורטרט ירוחמי" (ישראל 2015)
יוצרות: רובי אלמליח ומיטל אבוקסיס
MIRRORS-PROTRAIT OF A TOWN
Dir: Ruby Elmalich, Meital Abuksis
הדייג - "לתפוס דג, זה בשבילי כל העולם", אומר אברהם אביחזר, אב לתשעה, וסב ל-26 . הוא מתנייד בירוחם עם קלנועית עמוסת חכות שעליה הוא נוסע כל יום לאגם, משליך את החכות למים וממתין לצלצול הפעמון שמבשר על דג שנתפש. "אני בכלל לא אוהב דגים" הוא אומר בחיוך ענק, את השלל הוא מחלק לילדיו ומשפחתו.
הפרלמנט של דבי - דבי אבוחצירה, ספרית מדופלמת וחובבת שידוכים. תחת ידיה המיומנות חולפים מגוון לקוחות במהלך היום. בין הפן, לצבע, תוך כדי תספורת ולגימת קפה, הם משתפים אותה בסיפורי האהבה האישיים שלהם, בעוד היא מנצחת בוירטואוזיות מושלמת על השיחה.
המחסן - מחסן 52 - מרכז אומנויות המהווה נקודת מפגש של מוזיקאים צעירים בני ירוחם. ארטיום הכיר את בוריס כשזה היה בן 15, כאשר יזם לראשונה את חוג הדי ג'יי לנערים במחסן. ארטיום חשף את בוריס למוזיקה אלקטרונית ולתחום עיבוד המוסיקה דרך החוג שהוגדר עבור "נערים בסיכון", ומאז בוריס מאוהב במקצוע. כיום בוריס בן 23 , עובד בהגברה וסאונד ויש לו חלום - להיות די ג'יי ברמה בינלאומית. דור חדש של נערים צומח במחסן ויוצר מוסיקה, ארטיום ובוריס נפגשים עם הנערים ומטפחים את חלומם להצליח.
תהילה - תהילה סממה - תהילה, בת 19, עיוורת מלידה, מלווה תמיד על ידי אחיה הגדולים - אורן וניסן. מלבד היותם אחים תומכים, הם גם המפיקים והמעבדים המוזיקליים והנגנים של "עניין של בחירה" מופע שתהילה יצרה וחושף את סיפורה האישי והתמודדותה עם עיוורונה. עם קול משי רך ומלטף, היא שרה את השירים שחיברה ומוכיחה כי הרבה יותר קל לחיות עם העיוורון מאשר עם אנשים שמפקפקים בכוח הרצון.
(43 דקות, עברית)
(43 min. Heb. )
מחיר בקופה: 23 ₪, למנויים: חינם
17:15
פאנל: שיח על המהפכה לשוויון ולצדק חלוקתי בתרבות ובחינוך
Discourse about the struggle for Equality and Equal Distribution in Culture and Education
מנחה: ד"ר זמירה פורן-ציון ספרות, אמנות מחקר וחינוך, בהשתתפות: ד"ר קציעה עלון- ספרות, אמנות ביקורת הספרות ומחקר, שירה אוחיון – היסטוריה מוסיקה מורשת וחינוך, שולה קשת - אמנות, תרבות, קהילה וג'נטריפקציה. משך האירוע כשעה
הכניסה חינם
19:00
עברייה – פרפורמנס פואטי (ישראל 2016)
מאת ובביצוע: סיגלית בנאי
HEBREW WOMAN
By Sigalit Banai
בימוי: חנה ואזנה גרינולד
עריכת פס קול: מיכל גדעון
צילום ועריכת וידאו: יוסי עזרא
מופע ספוקן וורד (שירה מדוברת) בליווי פס קול מקורי וקטעי וידאו, המבוסס על ספר השירה החדש של סיגלית בנאי, משוררת, וקולנוענית. בנאי עוטה ש"ס שיק, ומטשטשת את הגבולות בין "דתי" ל"חילוני" בחיפוש אחר עבריות שגלתה מבית הכנסת, ומשתוקקת לבית. למולדת בשפה. השירים משרטטים פסיפס קולנועי של אנשי תפר שחיים בין הזהויות. גם בנאי נשארת בין העולמות, כהשבר הסורי אפריקאי שחוצה את ליבה, חושף: "שכבות שכבות של געגוע / לתוכן ארוגה לשוני / עברייה / אני מבקשת / תשובה נכונה".
(40 דקות, עברית)
(40 min. Heb. )
בתום המופע השקה חגיגית של ספר השירה "עברייה".
מחיר בקופה: 53 ₪, למנויים:33 ש"ח
20:00
הכפר (ישראל 2016)
במאי: דוד מימוני
THE VILLAGE
Dir: David Maimony
שכונת כפר שלם ממוקמת בדרום מזרח העיר תל אביב – יפו. לאורך השנים נתפס הכפר כשכונת עוני, שכונת פשיעה. רגע לפני שהתושבים הוותיקים מאבדים את האחיזה על הקרקע והשכונה משנה לחלוטין את פניה ומצמיחה בניינים לבנים, יוצא הבמאי, בן המקום, למסע אישי של זהות ושייכות בתחנות חייה השונות של השכונה. במימון: קרן ספיר, קרן רבינוביץ', קרן סנונית, קרן גרוס
(37 דקות, עברית)
(37 min. Heb. )
מחיר בקופה: 23 ₪, למנויים: חינם
22:00
זיו יחזקאל ואמאל שהין בהופעה (ישראל 2016)
ZIV YEHEZKEL & AMAL SHAHIN IN CONCERT
זמרים: זיו יחזקאל ואמאל שהין
נגנים: זיואר בהלול-קלידים, עיסא-תופים, ניסים וייצמן-דרבוקה, כינור: פיראס עזמי, גיטרה: איהאב דרובי
מופע ערבי-ישראלי. ממיטב הקלאסיקות של המוסיקה הערבית הקלאסית מכל הזמנים , ובעיבודים חדשניים ועכשוויים. עם הרכב נגנים רוק-קלאסי; הפסנתר הקלאסי מול הקלידים המודרניים, הכינור המזרחי מול גיטרה חשמלית ובס, סט תופים אל מול כלי הקשה מסורתיים. מנגנים סולמו מזרחיים צבועים בגווני סופט-רוק, בלוז וג'אז בעיבודים חדשים, עדכניים ומותאמים ל-2016, תוך שמירה קנאית על גבולות ה"מקאם" הערבי, רבעי הטון והמלודיות העשירות כפי שנכתבו במקור.
משך המופע כשעה. לפניו ברכות: מיטל להבי, סגנית ראש עירית תל אביב – יפו
מחיר בקופה: 93 ש"ח , למנויים: 63 ₪
יום שלישי 28 ביוני 2016
סינמטק תל אביב
רחוב שפרינצק 2, תל אביב-יפו
טלפון: 03-6060800 שלוחה 1
16:00
קיץ 89 (ישראל 2013)
בימוי: אסתי עלמו וקסלר
SUMMER OF 89
Dir: Estie Almo Wexler
הסרט מספר על התמודדותה של בטי, ילדה למשפחה שעלתה מאתיופיה ונשלחה להתגורר בלוד, עם התלישות והזרות של הוריה בחברה הישראלית ועם מעשה אלימות אליו היא נחשפת. לבטי מערכת יחסים טעונה עם אימה וסוד אותו היא מפחדת לספר. במהלך הסרט אנו נחשפים לעולמה של בטי, להוויה של יוצאי אתיופיה בסוף שנות השמונים ולסיפור ההתבגרות של ילדה רגישה שנאלצת להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית. הפקה: עמית גורן
(30 דקות, עברית)
(30 min. Heb )
מחיר בקופה: 23 ₪, למנויים: חינם
17:00
פאנל: "אחים וקיימים" - פורום משפחות הילדים החטופים
Ahim Ve-Kayamim - Families of the Kidnapped Children
הפנים החדשות של המאבק לחשיפת האמת על פרשת חטיפת ילדי תימן ואחרים.
עדכונים, עדויות ודיון בהשתתפות הקהל.
מנחה: יעל צדוק
משתתפים: עו"ד יוסי גמליאל, עו"ד יעל נגר, שושי זייד, עידית בן שימול וד"ר רפי שובלי
המחאה בעניין פרשת הילדים החטופים מתנהלת כבר עשרות שנים וממאנת להסתיים. לאחרונה הוקם פורום חדש, הכולל את נציגי המשפחות - שלושה דורות: דור ההורים, דור האחים, ודור הנכדים - וכן משפטנים, חוקרים, רבנים ואישי-ציבור. מטרת הפורום היא להביא לחשיפת האמת ולהכרה ממלכתית בעוול שנגרם למשפחות (שרובן תימניות, והאחרות הן ממזרח, בלקן ואשכנז). המאבק כולל כיווני-פעולה חדשים, ובראשם הגשת עתירה לבג"ץ בדרישה לחשיפת הפרשה. בַּמפגש נציג עדויות, נמסור עדכונים על העשייה העכשווית ועל כיווני הפעולה בעתיד ונקיים דיון וחילופי-רעיונות עם הקהל באולם.
משך האירוע כשעה וחצי.
כניסה חינם
19:00
הבית ברחוב שלוש (ישראל 1973)
בימוי: משה מזרחי
משחק: גילה אלמגור, יוסף שילוח, מיכל בת אדם
THE HOUSE IN CHLOUCHE STREET
Dir: Moshe Mizrahi
הימים ימי שלהי המנדט הבריטי על א"י. סמי בן ה-14 וקלרה אמו מגיעים ממצרים לשכונת שבזי בת"א. כאן נקרע סמי בין אהבתה החונקת של אמו ובין שאיפתו להישאר עצמאי... במקביל הוא חווה את הקשר המיני הראשון עם סוניה, גרושה בת 25. סרטו הרביעי של משה מזרחי מבוסס על מרכיבים אוטוביוגרפיים. שחזור מדוקדק ואמין של תל אביב המנדטורית, צילום מעולה של אדם גרינברג ומשחק אנושי של כל השחקנים הפכו את "הבית ברחוב שלוש" לאחד הסרטים הישראלים הטובים של כל הזמנים. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
בתום ההקרנה יוענק לבמאי משה מזרחי אות ההוקרה מטעם קואליציית 'לבי במזרח'
מחיר: 39 ₪, 42 ₪ בקופה, למנויים: חינם
22:00
ג'עלה-פיוטים מהדיוואן ושירת נשים תימנית (ישראל 2016)
YEMEN JAA'LEH: Diwan piyutim and women's singing
זמרת ופייטנית: גילה בשארי
נגנים:
עוד: ארמונד סבח, פח תימני: יוסי מדמוני, כמנג'ה: אלעד לוי, כלי הקשה: הלל אמסלם
מקהלת קהילות שרות
הפייטנית והזמרת גילה בשארי בלווי אנסמבל נגנים ומקהלת קהילות שרות יבצעו פיוטים ושירת נשים מהמסורת התימנית הגדולה. גילה בשארי מביאה את יופייה של שירת יהדות תימן ואת המטען הרוחני העצום האצור בשירה זו דרך שירי טקס החתן והכלה, שירי אהבה, ושירת הנשים התימנית העממית החיה ומלאת ההומור שהעמידה במרכז נושאים כמו הבית והמשפחה, יחסים בין המינים, נעורים, אהבה ושעשועים. גילה תוביל בשירתה את הקהל להשתתף בשירה, וגם לקום וליצור מעגלי שירה תימנית. משך המופע כשעה וחצי.
מחיר בקופה: 73 ₪, למנויים: 53 ₪
יום רביעי 29 ביוני 2016
סינמטק תל אביב
רחוב שפרינצק 2, תל אביב-יפו
טלפון: 03-6060800 שלוחה 1
19:00
"כשהכל מתכנס אלייך, וגופך במשחקו מנהרת אור לנשמות שקיומן לכוד בכלוב שחור" (חביבה פדיה)
ערב לזכרה של רונית אלקבץ ז"ל, שחקנית, במאית,תסריטאית ונשיאת תנועת אחותי למען נשים בישראל.
ולקחת לך אשה (ישראל-צרפת 2004)
במאי/ת: רונית אלקבץ,שלומי אלקבץ
To Take a Wife
Dir: Ronit Elkabetz-shlomi Elkabetz
בערב יום שלישי מתכנסת משפחת אוחיון המורחבת במטרה לעשות שלום-בית בין ויויאן ואליהו. אחרי מסכת מריבות נשנית, שוב מגיעים שבעת אחיה של ויויאן ומנסים לתווך בין בעל לאשתו אשר המכנה המשותף היחיד ביניהם, הוא הרקע התרבותי - דתי מזרחי מחמיר, וארבעת ילדיהם המשותפים. אביתר הבכור 13, גבריאל בת 10, ליאור בן 5 וגיא בן השנה וחצי.
השאלה העומדת בפני ויויאן היא, האם למרוד בערך המשפחה ערך עליון בעיניה, בחוקים האטומים, במורשת ובלחץ המשפחתי הגדול המופעל עליה? האם לאזור אומץ, לצאת מהבית ולהתחיל בחיים חדשים בלעדי אליהו?
מה מנצח בקרב חסר תקווה זה, היוצר גיהינום משותף לכולם? - מסורת? אהבה? פחדים? או מורשת ותרבות ההולכת וקורסת אל מול הקדמה, אך המוכיחה עצמה, אולי, אחרי הכל כחזקה מכולם!?…
במאים: רונית אלקבץ, שלומי אלקבץ.
97 דקות-עברית,צרפתית, מרוקאית
מחיר: 39 ₪, 42 ₪ בקופה, למנויים: חינם
מיד לאחר ההקרנה
שיחת אחיות: על פועלה ודמותה של רונית אלקבץ: דיון בהשתתפות חוקרות, יוצרות , חברים/ות.
22:00
גט-המשפט של ויויאן אמסלם (ישראל 2014)
במאי/ת: רונית אלקבץ,שלומי אלקבץ
Gett- The Trial of Viviane Amsalem (Israel- Hebrew- 2014)
Dir: Ronit Elkabetz-shlomi Elkabetz
ויויאן מסורבת גט. היא והטוען שלה זקוקים לעילה כדי לחייב את בעלה בגירושין וכשאין אחת כזאת, על ויויאן נגזר לחכות שנים. סדרת הדיונים בבית הדין הרבני הופכים למופע קפקאי, קומי, בו ה"נתבע" הוא המחליט היחידי על פסק דינו.
115 דקות-עברית,צרפתית, מרוקאית
מחיר: 39 ₪, 42 ₪ בקופה, למנויים: חינם
יום חמישי 30 ביוני 2016
בית אחותי
רחוב מטלון 70, דרום תל אביב
טלפון: 03-6870545
21:00
לילה שחור של תרבות
כמיטב המסורת, בזמן שהעיר תל אביב חוגגת את אירועי הלילה הלבן, נחגוג את הלילה השחור בבית אחותי בדרום תל אביב והשנה במסגרת הפסטיבל.
בתוכנית האמנותית:
די. ג'יי חן אלמליח ואופיר טובול
שירה: חנה אדרי אלמלח
גיטרה ושירה: אופיר עטר
קאחון ,דרבוקה ושאר מצלצלין: חגי לשם
הזמרת חנה אדרי אלמלח מגיעה לפיאסטה ספרדית אתנית מטורפת .
ספרד, ברצלונה. ריאל מדריד, פיקאסו, גאודי, ראנץ' ספרדי, מטאדור ,שיר הקטשופ, זארה, פסטיבל העגבניות , קטאלוניה, נדאל , חוליו איגלסיאס, קסטנייטות, טאפאס, אנריקה איגלאסיאס , ראול, חוזליטו . פנלופה קרוז , סיאסטה , פיאסטה , צ'וריסוס , גספאצ'ו , פאייה , קאווה , פלמנקו.
הקראת שירה פמיניסטית מזרחית של המשוררות: סהר עדס,תהילה חכימי, עדי קיסר, חגית אלמקייס, סיגלית בנאי, רחל גץ סלומון ,ריקי כהן בנלולו,שגית פרץ דרעי,שירה אוחיון, עדן סימן טוב, קלריס חרבון, לורן מילק.
עריכה: סהר עדס
כניסה חינם
יום שישי 1 ביולי 2016
בית אחותי
רחוב מטלון 70, דרום תל אביב
טלפון: 03-6870545
12:00 – פתיחה חגיגית של התערוכה: דיו שחורה (ישראל 2016)
Black Ink (Israel 2016)
תערוכת צילומים של מיכה שמחון
אוצרות: שולה קשת
"צבע הדם שחור היה ונהפך לאדום
וצבע הדיו היה אדום והנה הוא שחור"
ר' אברהם אבולעפיה
תאורה דרמטית, רקע שחור. נשים מישירות מבט למצלמה. מבטים נוקבים, רכים, מתריסים, מבקשים – מחזירים לצופה, שאלה: מה את/ה רואה בעיניה של אישה מזרחית שכותבת שירה?
ליד כל דיוקן – טקסט. לכל אישה השיר שלה. ¬¬¬¬¬
הדיו השחורה טבולה בדם. דם המחזור, פצע האם של ההגירה, דם המאבק שקולן יישמע.
הפנים בוקעות מתוך האפלה, כמו בציור הקלאסי הן הופכות לאיקונות, מכוננות.
בגלריית "בית אחותי" יוצגו הדיוקנאות של אמירה הס, חביבה פדיה, שירה אוחיון, קלריס חרבון, לורן מילק, סיגלית בנאי, סהר עדס, יונית נעמן, אסתר שקלים, בת שבע דורי ותהילה חכימי. משוררות שחלקן הן גם פעילות חברתיות וחוקרות תרבות המבטאות מחאה בשורות שיר, משוררות שמציעות אפשרות שלישית לשירה ומשוררות הפורסות מניפה של זהויות בספרי שירה ראשונים שיצאו לאחרונה.
14:00 – מופע: בקולה של אשה (ישראל 2016)
Song of My Heart (Israel 2016)
רקפת אמסלם בליווי המוזיקאי והיוצר עידן טולדנו במופע פיוטים, ניגונים וחומרים מקוריים. המופע נוגע בעולם הנשי בין קודש לחול, ברגשות אהבה ואכזבה, כאב, פחד, שמחה וגעגוע.
(70 דקות) (70 MIN)
מחיר למופע: 20 ₪
יום ראשון 3 ביולי 2016
בית אחותי
רחוב מטלון 70, דרום תל אביב
טלפון: 03-6870545
20:00
מופע בכורה
הצגה: חכמה בלי שכל (ישראל 2016)
כתיבה, בימוי ומשחק: רחלי חיימיאן שטרית.
השחקנית רחלי חיימיאן שטרית במופע יחיד על דמות האם החמה והחכמה.
אני היא הזרת. רחלי הקטנה. וזהו הסיפור שלי ושל אמא שלי. אני לובשת ופושטת את דמותה. עוברת מדמות האם שלה לדמות האם שסיגלתי לעצמי ועוברת דרך תחנות חיי, חיינו.
מופע מצחיק, מרגש , מלא במוסיקה פרסית ואהבה.
(60 דקות)
(60 MIN)
מחיר: 20 ₪
הירשם ל-
רשומות (Atom)