יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

Mizrahi cultures center - Tel Aviv - Alice Hadjaje


J’ai toujours cru au pouvoir social de l’architecture, par ce que les espaces créés pouvaient permettre. Il a toujours été important pour moi de travailler sur des espaces capables, qui puissent par la suite être librement utilisés par les futurs acteurs, directeurs, utilisateurs, quelque soient leur projet (dans ce cas là, culturel). Je crois aux usages possibles dans un espace, plus qu’aux fonctions définies.

Je ne crois pas que concrètement, l’architecture puisse bouleverser des injustices.

Mais, j’ai appris avec cet exercice qu’un bâtiment, sa forme et son image pouvait être aussi un objet politique et polémique alors même que l’on ne sait pas ce qu’il s’y passera à l’intérieur, et que le premier mur n’est construit. 

L’identité Mizhahi comme facteur à la conception du centre culturel

Pourquoi la question d’identité, celle d’une communauté est-il devenu un facteur dans la conception d’un projet architectural ? Cette approche nouvelle m’a hantée et guidée pendant un semestre. Il était nouveau pour moi d’ajouter à mon travail de conception, cette dimension là. Ainsi, il est devenu évident que les réponses architecturales changent selon les commanditaires, le contexte politique.

En Israël, il est commun, de savoir sur l’autre sa religion, ses origines, et bien plus encore, le pays d’origine des parents, ses opinions politiques, et contre qui se positionne t-il,… Le pays est neuf, construit continuellement sur des vagues de migration. Chacun a son identité propre, et revendique plus ou moins son appartenance d’origine.  Le clivage est au début géographique, puis devient social.

De ce constat et de nos rencontres, plusieurs questions apparurent. De cet éclectisme culturel, y a t-il une culture israélienne ? Qui décide ce qui est reconnu ou non comme appartenant à cette culture ? C’est une question importante de reconnaissance. Quelle image du pays est construite ?

Le pays se situe au centre du Moyen-Orient. Géographiquement, historiquement, Israël est un pays arabe. Cependant, le pays est construit et dirigé depuis sa création en 1948, et même avant, par des institutions et mouvements juifs ashkénazes. Pourtant la culture orientale du pays existe toujours, de part son patrimoine architectural toujours visible, témoignant des siècles précédents, à domination arabe. De plus, de nombreux arabes, musulmans ou chrétiens vivent encore en Israël, des villages et villes entières. Cette population fait partie du pays et conserve ses traditions, et sa culture.

Mais, si Israël est toujours considéré comme pays juif, et qu’il n’est regardé que cette communauté, il existe de nombreuses cultures, de pays d’origine. Par vagues de migration, le pays accueille depuis sa création des juifs du monde entier, sans les considérer à son égal (soit le modèle juif européen).  Les Mizrahim, les juifs arabes, (c’est comme un gros mot ici pour Israël), et leur culture ne font pas partie du développement, et de la recherche actuelle d’une culture israélienne. Pourtant, migrants comme tout le peuple juif d’Israël, ils sont attachés à cette terre, et vivent ici.

Le pays est en guerre depuis son indépendance contre les arabes palestiniens, mais aussi à plusieurs reprises contre les pays arabes voisins. Ainsi, dans sa construction propre, l’Etat se distance d’une quelconque culture arabe, et se crée alors une guerre culturelle, sociale, identitaire interne.

Les débats vont plus loin, et ainsi, au cours de nombreuses discussions, et débats, plusieurs fois virulents, j’ai pu me demander si Israël était raciste.
La culture, l’art des juifs d’Afrique noire et du Nord, et du Moyen-Orient ne faisait pas partie du plan Israélien.

Après des injustices sociales criantes à leurs arrivées dans l’état, cette communauté se bat pour sa reconnaissance.

Ce centre culturel est devenue une action politique.

La réponse urbaine proposée, la place comme lieu d’acte citoyen

La parcelle s’articulera autour d’une large place, ouverte sur la Minshar Art School (son bâtiment moderne, mais aussi ses locaux dans l’ancienne gare de bus), et du nouveau centre culturel. Cet espace public tourné sur Salomon street et Nave Sha’anan, conserve les blocs en béton actuels, repères des anciennes plateformes de bus. De petites salles d’activités, de studios peuvent être imaginés autour de ces blocs. L’animation de la place est garantie par l’installation de mobiliers publics, et le tracé de jardins et parcs. Ainsi, ce lieu est rendu ludique et vivant, et permet de lier à la fois l’école et le centre culturel, mais aussi le quartier résidentiel de Nave Sha’anan, et le futur quartier d’affaires au nord de la parcelle. Il offre une respiration à une future ville très dense qui n’offre que peu de vides publics.

De plus, il était important pour moi, que le bâtiment et ses usages puissent s’étendre à l’extérieur, accessible à tous et devienne un lieu d’acte citoyen. Ainsi, cette place peut se transformer rapidement en lieu de rencontre, théâtre, lieu de manifestation, création, réflexion, lieu de vente de produits, en marché. Les enfants peuvent s’y retrouver et jouer, un passant peut apprendre grâce à une exposition extérieure, un concert, ou des peintures. Un adolescent peut participer à un atelier ouvert de construction ou création. Le quartier et ses habitants pourront habiter la place, y montrer ce qu’ils sont, ce qu’ils font.

Grâce au climat chaud et ensoleillé du Moyen-Orient, il était essentiel d’y ajouter un parc, et de prévoir grâce à plusieurs bandes végétales et emplacements possibles des arbres et espaces végétalisés, offrant une fraicheur nécessaire à ce lieu complétement exposé sud-ouest.



Ainsi, bien que l’échelle du bâtiment et de l’esplanade soit importante, il est nécessaire de retrouver en ces lieux, l’essence du quartier, l’atmosphère d’un café populaire, ou d’une rue piétonne, l’effervescence d’un marché, la liberté d’un mur à taguer. 


Réponse architecturale, un lieu pour une reconnaissance culturelle

J’ai été consciente, malgré mes croyances en une architecture neutre, que l’image d’un bâtiment public, (surtout au programme si important), renvoyait nécessairement à un mouvement, une culture propre. Son impact dans la ville et auprès de ses habitants est considérable. Chaque bâtiment-monument comme sera ce centre culturel dit quelque chose, et renvoie en chacun une référence agréable, positive ou non. 

L’objectif, pour ce futur centre culturel Mizrahi était de travailler sur un bâtiment-repère, un monument important, dense, visible et ouvert dans la ville. Un bâtiment d’exposition, affichant au passant son activité et son identité. Ainsi, un seul bâtiment complexe, accueille tous les éléments du programme, travaillant sur plusieurs niveaux, autour de l’élément le plus important : la salle de spectacle, de 600 sièges.

Après avoir analyser le programme, je l‘ai séparé en deux parties, dégageant à la surface les éléments ayant besoin de lumière, d’être accessible depuis le sol, mais aussi d’être vus. Ce centre doit également faire le lien entre deux quartiers, deux cultures, deux niveaux sociaux, mais aussi deux fonctions (résidentiel, et tertiaire). Le bâtiment se situe sur la bande nord de la parcelle dans l’alignement de HaSharon street et de Minshar school. Ainsi la perspective du boulevard Har Tsiyon est prolongée, et dégagée. La différence de niveau entre Salomon et HaSharon est importante (près de 5 mètres). Ainsi, il m’est paru important de conserver une continuité entre ces deux niveaux, une liberté de circulation dans le bâtiment pour joindre ces deux mondes, mais aussi une visibilité continue. Lorsque, nous venons du nord (de HaSharon), la visibilité est totale sur l’esplanade de Nave Sha’anan.
Le bâtiment pourrait se diviser en deux principales fonctions : la fonction plus publique de MONTRER, EXPOSER, SE PRODUIRE au niveau du sol et de l’accès double au centre culturel (un vers Salomon, un sur HaSharon), et la fonction plus privée de TRAVAILLER, PRODUIRE, REPETER, APPRENDRE, dans les derniers niveaux du lieu. Ainsi, la division est verticale, et permet d’avoir au niveau du sol et dans les premiers niveaux, une continuation de la place extérieure publique avec la cafétéria, l’espace d’exposition, les accès aux auditoriums, la boutique, le foyer, etc. De plus, un large passage intérieur lie les deux entrées, sous forme d’escalier (amphithéâtre) et deviens un espace de circulation habitable libre.

Ainsi, le centre culturel s’apparente à la culture Mizhahi, par son usage, son organisation qui permet une lisibilité, et reconnaissance permanente de ce qu’il s’y crée à l’intérieur et à l’extérieur. L’art exposé doit pouvoir s’afficher, briller, et être reconnu comme tel. Mais la culture Mizhahi est pour moi aussi une lutte, un processus de reconnaissance au travail : et cette action doit pouvoir s’exprimer et se voir. Ma position n’a pas été d’identifier cette identité dans l’architecture physique du lieu, mais plus dans ce que les espaces peuvent permettre. Il faut que ce centre culturel soit comme une expérience en cours, dans laquelle les manières d’exposer, de créer se développent. Car, les espaces d’exposition aujourd’hui sont attachés à un modèle complétement européen (Ashkénazi), et doivent permettre à la culture Mizrahi de s’épanouir dans un nouveau modèle, son propre modèle. Le bâtiment dans son image, est accessible par tous, par ses principales façades en verre, et sa rigidité et sa volonté de simplicité dans sa forme, pour une possible identification Mizhahi par la suite. Les matériaux et l’enveloppe générale ne renvoient pas à une appartenance orientale, ou arabe ; qui aurait permis facilement d’envelopper le problème.


Je regrette que dans mon processus de conception, de ne pas avoir développer plus précisément chaque fonctions et usages possibles du lieu, en réponse aux problématiques identitaires Mizhahi. Mais, grâce aux différentes rencontres entre le studio et Achoti house, j’ai aussi compris que l’idée de la création d’un centre culturel était nécessaire dans sa symbolique, et non réellement dans son design, par sa localisation si centrale dans Tel-Aviv, mais aussi dans Nave Sha’anan. Ce lieu pourrait permettre d’accueillir des populations très variées, des populations du nord, mais aussi du quartier. Il pourrait permettre de redonner une identité nouvelle au quartier, proche de ses origines.

Il est l’accomplissement d’un combat de reconnaissance, d’existence, mais aussi social.




the black city against the white city, which in-between ? 
to keep the old central bus station on the future urban plan


how to gather ?



vertical program organisation, to get close of the ground



a monument
open area























יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

מבנה לתרבות מזרחית / טל בדיחי

"מזרחיות" היא שיח בהתפתחות. כל דבר שמשתחרר ממנגנון דיכוי או אפלייה, מתפתח. במובן הזה, העיסוק שנבחר לדיון בסטודיו, "מבנה תרבות מזרחי", הוא בעל חשיבות גדולה להתפתחות השיח. 
מבחינה היסטורית ניתן לראות את היחס אל היהודים מארצות האסלאם, במדינת ישראל, כתהליך משולב של הומוגניזציה ודיפרנציאציה. מצד אחד, האידיאולוגיה של כור ההיתוך והממלכתיות ניסתה לשטח הבדלים בין קבוצות ולהתיך אותן אל תוך מסגרת אחת, לכאורה שקופה וניטרלית, של חברה לאומית מודרנית. מצד שני, המזרחיות הוגדרה כבעיה, קבוצה שונה בחברה הישראלית. משחקי ההכלה וההדרה הבו-זמניים מקבעים את המזרחי 'כשייך לא שייך', אחד משלנו אך זר. 
שני תהליכים אלו, שיוך והפרדה, יצרו זהות חדשה לעולים היהודים מארצות האסלאם - "מזרחים". הבעיה העיקרית ביצירת הזהות החדשה הייתה בהגדרתה ובייצוגה כזהות נחותה יותר. רבות נכתב על הנושא ומעט מאוד נעשה לצורך שינוי מהותי. ייצוג "המזרחים" בתרבות או "תרבות המזרחים" תמיד נעשה כהערת שוליים ואף פעם לא זכה להתייחסות הולמת. זוהי אולי המוטיבציה העיקרית בנושא הסטודיו. 
שאלת שיוך "זהות המבנה" ל - "זהות התרבותית" היא שאלה שקיבלה התייחסות עמוקה בסטודיו, וניתנו לה תשובות שונות. לשאלה זאת, שהיא אולי השאלה העיקרית בתכנון המבנה, בחרתי להתייחס בשני אופנים. האחד – זיכרון ישן/זיכרון חדש. השני - טכסיות. 
האחד, זיכרון ישן. 
חלק מהשיח בעת האחרונה מדמה את חיי המזרחים בארצות האסלאם כחיי שגשוג, אחווה ושפע. למעשה, לא כך היו פני הדברים. מעמד "הדמי" שממנו "נהנו" היהודים בארצות האסלאם כלל חוקים משפילים ואכזריים. אך הוויכוח "ההיסטורי" על העבר אינו בעל חשיבות כמו האופן בו "זיכרון העבר" מקבל משמעות בהווה. לעיתים נדמה כאילו ככל שהאפליה במדינת ישראל גדלה כלפי מזרחים כך הנטייה לתאר את חייהם בארצות האסלאם נעשית באור חיובי יותר. כל זאת אינו פוגע באמת שערכים ושפע תרבותי רב נדחקו ונמחקו. זהו זיכרון ישן של הטוב שהיה. בתכנון המבנה ביקשתי לשמר ערכים וזיכרונות ישנים מחיי הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. ה"משרבייה" וה"חצר" קיבלו מקום של כבוד בתכנון המבנה. הפונקציות הציבוריות סודרו בקומת הקרקע, באופן שיוצר רחוב נוסף המחבר בין דרום לצפון. בין פונקציה לפונקציה מוקמה "חצר". ההפרדה בין הפונקציה למרחב הציבורי הנוצר נעשתה על ידי "משרבייה" – כך שאת תוכן האירוע התרבותי ניתן לראות באופן חלקי גם במרחב הציבורי הפתוח. 
האחד, זיכרון חדש. 
ישנם שני ביטויים מרחביים עיקריים, שעם השנים הפכו לחלק מזהות המזרחים. ה"שיכון", וה"פריפריה". הסיבות ההיסטוריות ליצירת מצב זה אינן נושא הדיון ולמעשה נידונו רבות 1 . העניין העיקרי סביב שני מושגים מרחביים אלו הוא שהם זיכרון מזרחי ולא זיכרון של היהודים יוצאי מדינות האסלאם. הזיכרון סביב שני מושגים אלו נתפס כזיכרון רע לאפליה, הדרה וככוחה של ההגמוניה לסדר את המרחב ובני האדם כראות עיניהם. ההתמודדות עם זיכרון זה בתכנון המבנה הייתה קשה יותר. כידוע, ה"שיכון" מתואר ונתפס בהיסטוריה של הארכיטקטורה כיצירת מופת. המפגש בין הזיכרון מהשיכון לבין האופן בו השיכון מתואר ונתפס כיצירה ארכיטקטונית, הביאה אותי להחלטה שיש צורך במבט מחודש על אחד האלמנטים החשובים של השיכונים – "קומת העמודים". הרצון היה "להחזיר בתשובה" ולהשתמש באלמנט ארכיטקטוני הקשור באופן מסורתי לחוויית החיים של המזרחים בארץ. לאור החלטה זאת, תכננתי את כל הפונקציות הציבוריות בקומת הקרקע בתוך קוביות "עמודים" חשופים. אך עתה, שבניהם מתקיימת ונשמרת התרבות המזרחית – האופן בו הם נתפסים שונה. הזיכרון של קומת העמודים הריקה שלעיתים משמשת לחנייה עמוסת רכבים, שתוכננה במקור לאפשר מרחב פתוח לתושבי הבניין, נהפכה במבנה התרבות המזרחי למקום המרכזי בו מוצגות יצירות האמנות, ההצגות, השירה, הספרייה והמופעים הפתוחים. 
השני, טקסיות. 
תכנון מבנה תרבות מחייב התייחסות לנושא הטקסיות. לכל תרבות טקסים משלה, אך נדמה כאילו בכל הקשור לארכיטקטורה של מבני תרבות אימצנו באופן טבעי הנחות יסוד הנובעות מכללי הטקסים המערביים. תכנון מבנה תרבות מזרחי מחייב אותנו לדון בהשפעות כללי הטקס המערבי על הארכיטקטורה של מבני התרבות ועל האופן בו אנו צריכים לתכנון מבני תרבות שאינם מיועדים לתרבות מערבית. ניתוקו של אולם הקונצרטים מהסביבה החיצונית, הפרדות היררכיות )בין קהל לאמנים(, אופן הצגת יצירת אמנות, כניסות אמנים, ישיבה בספריה וסידור הספרים ועוד. התעסקות במבנה תרבות מזרחית מאפשר חשיבה מחודשת על אופן הארגון והתכנון של הפונקציות הציבוריות במבנה ויצירה של חלל המאפשר לאירוע התרבותי להתרחש בצורה הטבעית והנכונה לו. תכנון הפונקציות הציבוריות במבנה כלל שינוי מחשבתי על החלל והאופן בו מתרחשת הפונקציה. דוגמא לכך ניתן לראות באודיטוריום שתקרתו נשארה פתוחה למעבר הציבורי בקומת הקרקע. 
ניתן לדבר רבות על העקרונות המנחים בארגון הפרוגרמטי של המבנה, על המגרש וההיסטוריה שלו, על התכסית, כיוונים, מיקומים ועוד כל מיני סוגיות שנידונו במהלך תכנון המבנה. עם זאת, מטרתי העיקרית הייתה לענות בעבודה זאת ובתכנון המבנה על שאלות העולות מסוגיות הזהות, הארכיטקטורה והתרבות.




יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

מרכז תרבויות המזרח, התחנה המרכזית הישנה / סאי אלון


"‪The power of the white world is threatened whenever a black man‬ r‪efuses to accept the white's world definition‬"
James A. Baldwin


בסטודיו אביב זה, מטבע הדברים, הניצו שאלות וסוגיות שאינן תחומות לשדה הארכיטקטורה בלבד אלא מתפשטות כשורשים וענפים אל העבר ואל העתיד, ואל הקשר ביניהם שהוא כבר גזע החברה שלנו, גזע רב שכבות, טקסטורות וצבעים. נתבקשנו להציע תכנון למרכז תרבות מזרחית בשכונת נווה שאנן אשר בתל אביב. מידי שבוע בשבוע ירדנו מן ההר אל המישור ההביל, ממצלים במחשבותינו את הרגעים השקטים טרם נגיע ליעדנו, הלא הדרך רצופת כוונות טובות היא, וטובה ממנה קבלת פנים ראויה, מזמינה, בבית. גם על זאת יש לחשוב הרי כשנדרש לתכנן, ומה סמלי יותר משטח המגרש עצמו, תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב. בזמן שמכניסת אוטובוסים למתחם ויציאתם אותו נשאר רק זכרון חריש, הרעיון להקים מרכז תרבות מבעבע ובועט הוא בקול הווה ממשי.


בביקורנו השבועי נפגשנו עם הגברת שולה קשת, ראש עמותת ''אחותי'' ועם אנשים נוספים מטעמה. כל זאת טוב ויפה, אך לפני שאדרש לחומר וצורה עלי להרהר ברעיון מאחוריהם, על זכות קיומו ומימושו הגשמי, או במילים אחרות- האם בכלל יש להקים מרכז תרבות מזרחי בתל אביב?



לבטי משכוני לכאן ולכאן, ימין ושמאל, מזרח ומערב. הגבולות העתידיים להשרטט על הנייר משולים לגבולות דמיוניים אותם מטפחת החברה הישראלית באדיקות מימי היווסדה ואף קודם לכן. לאידיאולוגיות העדתיות חוקים משלהן, החל בהגדרת המושג ''מזרחי'' (מזרח ביחס לאיזו נקודה? כלום נמצא מרוקו ממזרח לפולין? ברור כי האיגוד נובע משיקולים אחרים שאינם בהכרח גיאוגרפים גרידא), עבור בפרדוקס הגדרת הקבוצה (הרצון להגדיר קבוצה, להבדילה ולייחדה מול הקבוצה האחרת, הרצון לשיויון בכל התחומים לטשטוש השהות האתנית, לאימוץ ולשאילת מאפיינים מן 'הצד האחר'), וכלה בין השאר בשיח הציבורי על העניין עצמו, כמו היה מבעד עיניים חיצוניות אך למעשה דרך עיניינו שלנו, כולנו, שייכים מדי וניזונים תמידית מטעמי מזרח כמערב, לפי החג.
כאן, במגרש, רק חול, קרקע טובה לשטוח עליה את הטענות המצביעות בעד ונגד הקמת מרכז תרבותי מסומן עדתית.
לאורך השנים סבל חלקה הדרומי של תל אביב לא מעט מיחסה של העירייה כלפיו. קיפוח תושבי השכונות הדרומיות, רובם המכריע יוצאי עדות המזרח, התבטא בהעדר מבני תרבות ובתי ספר ובתמיכה כלכלית בלתי מספקת לפיתוח ולשימור האיזור. תחנות הדלק ומגרשי החנייה הרבים שנבנו שם רק מדגישים את הפונקציונאליות שיועדה לאיזור, אנא הזן את כלי רכבך, סע לשלום, חזור עם רדת הליל. זאת, במקום הרצון להפגיש, ללמד, לעבוד ובל נשכח- לבלות.
ודאי לא תרמו למצב שתי התחנות המרכזיות שנבנו בלב השכונה ואיתן רעש האוטובוסים, האוויר המפויח, תזזיתיות הצמתים והעומס התחבורתי שודאי אינו מעודד התנהלות שכונתית, חברית או משפחתית, כטיול רגלי בשעות ערביים. הנזק שנגרם לשכונה מתבטא בתחומים רבים, החל בערך הנדל''ן וכלה באיכות האוויר. כמו כן, התדמית של השכונה נפגעה בשל היחס אל גלי הפליטים ומהגרי העבודה הרבים שהעירייה עצמה מיקמה בה, ותבדיל גם תבדיל בין צבע ודת ורק המינים עדיין שניים הם. אני מסכימה עם דעת העמותה כי יש בתודעה הישראלית חסך בהכרות הסטוריית של תרבות המזרח, ובעוד שצומחים ועולים גורדי השחקים וממלאים את השכונה כפטריות אחרי הגשם, מוטב להשאיר רחבה עירונית לתושבי השכונה, מבנה תרבותי ציבורי שכיום אין כמוהו אף אחד בנמצא. בתכנון אולי חשוב להדגיש את חשיבות קיומו כך שתתבטא בצורתו כמו גם בתוכנו העתידי.
החול כאמור, עודנו טוב, עוד לא רטוב, ועל כן יש להתייחס גם לטענות המנוגדות לפני יבשילו העמדות במוצבן. כאן אשאל: הבניין עצמו, האם הוא החזון, המטרה, האמצעי? ואם אכן מגלם הבניין בתוכו את התשובה לאחת משלושת ההצעות או את שלושתן יחד- האם הדרך בה נלחמים להשגתו היא באמת הדרך המקרבת אלינו את זה החזון? הרי אם השאיפה היא לשיויון (מגדרי, עדתי) אין אנו מחטיאים אותה במעט ברוח הקרירה והמבדלת, המרחיקה את האשכנזים ממדורת השבט הכל-ישראלי? האין ה''עכשיו'' הזמן הטוב ביותר להחיות את החזון, את השיויון המבוקש, בשיתוף פעולה במקום צמצום חלוקת התפקידים למזרחים בלבד, משלב התכנון, המפקח, הבנאי ולבסוף גם... המבקר? לדעתי אין לחכות לגאולה שיגאל הבניין, ולניסים שיחולל בהשקפת עולמנו. יש לפתוח את המעגל הסגור ולאפשר שיתוף פעולה בין המזרחים והאשכנזים, אחרת לא את השיויון הנשגב אנו חיים. אם תרצו ששווים נהיה, מוטב נתחיל כעת ולא נסתגר במחנה העדתי. שאלות נוספות העולות מאותו שדה טיעונים, למשל- האם הבנין לא צריך הוא עצמו לשקף את יסודות התרבות המזרחית, ולא רק התוכן שימלא אותו? העמותה, הלא היא הצד היוזם אך מנקודת מבטנו- הלקוח, ביקשה פרוגרמה גדולה למדי- שלושה אולמות קונצרטים, גלריה, ועוד.. מדוע בנקודה זו בוחרים אם כך לשאול ביטוים מעולם דימויים קרוב יותר לתרבות המערב (אפילו אומר בזהירות- ליצוק תוכן מזרחי אל בניין אשכנזי) במקום להאדיר, לפאר ובעיקר לזכור, לכבד ולהעביר לדורות הבאים מורשת מזרחית שתקבל ביטוי הולם גם בצורה? ולדוגמא- אולם קונצרטים הבנוי לפי סדרה של התזמורת המזרחית..? שאלה נוספת עולה והיא האם הקמת בניין כזה בשכונה לא תעורר עוד יותר את תהליך הג'נטרפיקציה (תהליך שכבר החל למעשה, משקיעים וצעירים מ'העיר הלבנה' הנודדים אל השכונה). אם יבנה מרכז התרבות יוקרתי, שאחריו יופיעו במהרה חנויות הבוטיק ומסעדות, הנדלן יעלה בערכו, החיים יהפכו יקרים ואנשים השכונה עבורם נבנה המרכז יאלצו, אולי, לעזוב את בתיהם? האין תחטיא השתלשלות אירועים מסוג זה את כל הרעיון העומד מאחורי הקמת המבנה?
לאחר מחשבות כאלו ואחרות בנושא, מסוג פנים אל חוץ וגם להיפך, ניסיתי להעלות על הנייר את הצעה לתכנון שיוכל לנצל באופן המירבי את מידותיו הטובות של הרעיון תוך צימצום הפערים והבעיות שעשויים לצוף: הבניין שואב צורתו מקוי המגרש. בהשפעת החצר האנדלוסית, גם היא למודת השפעות מזרחיות, הוא תוחם חצר פנימית רחבת ידיים. הפרוגרמות השונות מפוזרות סביב החצר ומעליהן מעטפת שנייה לבניין עשויה קיר מחורר (משרעבייה) היוצר תחומי ביניים בין הבנין לעיר, כמו סטיו העמודים שמקיף את החצר. דרך איזורי הביניים ביקשתי ליצור תחושה של מבנה תרבות שהגישה אליו שכונתית ומזמינה, להבדיל ממבנה סגור לחברי הקהילה מבית, סגור בפני אורחים מחוץ- כאן תהיה החצר פתוחה והכניסה אליה ללא עלות או התחייבות. אולי יש בתכנון אף רמז דק, שארית כוח של תחנת האוטובוס על המגרש במקור.
אסכם ואומר, המטרה ראויה ואני מקווה שתגיע לכדי מימוש, אך נדמה שעד שלב הנחת הלבנים דרושה עבודה שעיקרה ניסיונות הדברות והקשבה אמיתיות, אימון אישי של כל אדם בשקילת מילותיו ומידותיו, התנהלותו והתנהגותו, או כפי שנאמר- היה אתה השינוי שהיית רוצה לראות בעולם.







יום שני, 8 באוגוסט 2016

בית תרבות וקהילה בנווה שאנן / תומר פרץ


אדריכלות תרבויות המזרח 

מיהן תרבויות המזרח? מאיפה באו התרבויות האלה? מה מזרחי בשני דורות שכבר גדלו בארץ? תרבויות שבאו משם? או תרבויות שהתפתחו פה? איך לוקחים את התרבויות האלה ומאחדים אותן בשם אחד "מזרח", תחת קורת גג אחת. כזאת שאמורה לשרת  אומנויות שונות – תאטרון, מוזיקה, מחול, קולנוע, פיסול, ועוד? איך מקום כזה אמור להראות? להתנהל? האם תרבויות עתיקות צריכות את אותם מתקנים שצריכות תרבויות עכשוויות? האם הקהל צריך להרגיש בבית או האמנים? מי מארח את מי? מהי תרבות מזרחית? מהי ההכללה הזאת ומה היתרון בה? אולי, בראש ובראשונה, דווקא מתוך הבנה שתחת הכותרת הזו מתקבצים לא רק היסטוריות ותרבויות שונות, אלא אנשים שונים, המטרה היא הכלה שלהם, של קבוצות שונות, תוך כוונה לגרום להם להרגיש קשורים למקום, בנוח, אולי אפילו: בבית.
לתרבויות המזרח אין מהות משותפת אחת, אבל ניתן לשרטט קווים משותפים; ראשית כל קו גיאוגרפי לאורך צפון אפריקה אל תוך המזרח התיכון ועד תורכיה. וממנו, קו של אקלים מסוים, טמפרטורות ועונות, ויותר מכך אקלים תרבותי, היסטוריה משותפת, קשרים תרבותיים לאורכה, הדומיננטיות. ארצות האסלאם, ויהדות ספרד שנפוצה בן, והתקבצה מהן.
מהי מזרחיות, אם כן? מוצא גיאוגרפי, האקלים, ההגירה ממנו, תרבות אסלאמית/יהודית, ההגירה משם. וכמובן, החוויה המזרחית בארץ ישראל.
מהי אדריכלות מזרחית?
חיפשתי את הסימנים שהם האדריכלות המזרחית, האדריכלות של מדינות האיסלם, בחלליה, בטכנולוגיות הבנייה שלה באורנמנטיקה ובצבעוניות שלה. אם האדריכלות היא אלמנטים: קשתות, משרביות, חצרות פנימיות, מרצפות מצויירות, דוגמאות גאומטריות, כיפות, מלאכות יד שונות: שטיחים, אריגים, בדים, תכשיטים, כלים וכו'.
אדריכלות מזרחית קלאסית, למשל ממרוקו או תורכיה מתאפיינת בקישוטיות ועושר רב של צבעים וטקסטורות. את משמעותה ונחיצותה של הקישוטיות מסביר ז'אן נובל בטקסט "להעז את האורנומנט" כבר בשנת '81
 "האורנמנט, יותר מתמיד, היא הכתיבה של הפרט. האמצעי לבטא את היחסים בין הסימנים הרבים והשונים" ,
 "האורנמנט אינו האבזר השטחי, המשחק האסתטי הריק ממשמעות. הוא ההזדמנות לדייק, לבטא, לזקק עמדה. הוא שעת הכושר של המשמעות, של הדְרַש, של הסמל. הוא שם-התואר (או תואר -הפועל) שמתקן את המילה (או את המשפט). הוא הצליל שיוצר את השירה. הוא הפירוש המשלים."
כמו הפרט של ז'אן נובל כך גם הדוגמאות, האריחים ומלאכות היד המונחים אחד ליד השני ומייצרים רצף חדש של משמעות. של זהות.
את האלמנטים הללו שמייצרים את האדריכלות "המזרחית"  ניתן לאבחן בתוך שלושה היבטים עיקריים של התירוץ הרשמי, הסיבה ההיסטורית  והתוצאה או התפקיד.
קשת לדוגמה, שהיא בייסודה טכנולוגיית בנייה עתיקה לפתחים בגדלים שונים, ממסגרת את החוץ, מייצרת תחושה גבוהה יותר וארוכה יותר לפתח כאשר הוא מונח על חזית הבניין. היא אלגנטית וציורית ומרככת את המראה של הקיר הבנוי.
מלאכות יד שונות, שהן עצמן מטאפורה לכל מסורת תרבותית באשר היא, עוברות מדור לדור משתכללות והופכות למורכבת ואינן שייכת לאדם ספציפי, אלא למיקום, לתקופה, לקהילה. שטיחים ושמיכות ומעשים של טלאים הן יצירות קולקטיביות. השטיח הרב תרבותי מאחד בתוכו דורות ותרבויות שונות. למלאכת היד יש קשר רגשי שמתקיים מתוך המקום והזמן שממנו הוא מגיע.
ובבניין, גם המשרבייה, כמו הקשת, נוצרה מסיבה מסויימת היסטורית, אבל שתיהן יצרו תוצאה חדשה של מרחב, יצירת קשרים חדשים בין פנים וחוץ, חוויה של חללים, של זהות. ביחד איתן, גם החצר הפנימית שנמצאת בתרבויות שונות, חוזרת על עצמה במקומות אחרים לצרכים שונים בסוגי מבנים מתחלפים התאפשרה מתוך אקלים מסויים, מקומות בהם החיים יכולים להתקיים גם בחוץ (נכון לחלק מתוך תרבויות המזרח). כאשר יש גם את החוץ,  השטח הכללי של המבנה גדל, והוא הופך למקום שניתן להתאסף בו, לארח ולהתארח בו. תרבויות עם אקלים חם, הם מקומות שנהוג לנוע בהם ברגל, ולכן מגיעים לבקר או עוצרים בזמן נדודים. לכל אלה חצר היא אזור לבילוי ולאירוח שמכניס אותך פנימה ומשאיר אותך בחוץ.
מרכז תרבות אם כן, מטרתו לארח את האנשים ואת התרבויות, בו האורנמנטיקה מאחדת את המקום, התרבות והאנשים.
ושוב, מהי אדריכלות מזרחית? ולאיזה מזרחיות עלי התייחס שאני פוגשת את הבניין בפעם הראשונה שלו. אם מזרחי מתייחס למוצא, מוצא הוא מקום, ומקום הוא הקונטקסט. ועל כן  הקונטקסט הוא נקודת המוצא של הפרויקט. הקונטקסט התרבותי מתחיל במקום שעליו הבניין עומד. המגרש שעליו הוא הולך לעמוד בשכונה שהולכת ומשנה או אופייה הולכת ומתחברת (שוב) עם העיר שלה.
הסתכלות על תצלומים היסטוריים ומפות של התחנה המרכזית הישנה. מציגים תמונה של תל אביב שבה הבית והחקלאות עומדים זה לצד זה ומזינים אחד את השני, אזור נווה שאנן הוקם על אדמת פרדסים. לאחר הפרעות ביפו בשנת 1921 פליטים יהודים ברחו מיפו השתכנו באזור באוהלים, הקימו את אגודת "נווה שאנן". חברי האגודה הקימו ליד בתיהם משקי עזר שכללו רפתות, מחלבות ומשתלה, וגם מספר בתי חרושת. בשנת 1924 אישרה מועצת העירייה את סיפוח השכונה לתל אביב, ובשנות הארבעים הוקמה התחנה המרכזית הראשונה ובכך איבדה השכונה את צביונה החקלאי הפכה לאזור עירוני סואן. בשנות החמישים הוקם בשכונה קולנוע ובשנות השישים והשבעים "נווה שאנן" היה השם הנרדף לרחוב הנעליים.  במהלך השנים השכונה מתעבה ומכילה יותר ויותר תכנים הולכת והופכת לעירונית יותר, כמות גדולה יותר של עוברים ושבים שוהים וחולפים. בהמשך לרצף שבו השכונה הזאת, והמגרש הזה בפרט, עובר במשך השנים, קבלה של האזור הזה כחלק ממרכז תרבותי וחינוכי של תל אביב, שמשרת את תושבי השכונה ויהווה מרכז שבו הם יכולים ליצור, להציג, להיות חלק משכונה וגם לארח ולהזמין מופיעים מבחוץ ואורחים מכל הכיוונים.
את הפרויקט של מרכז התרבות המזרחי התחלתי מתוך הגריד של הפרדס. גריד במהותו הוא מקום ללא מרכז אחד, הוא מייצר אחידות בתוך כל חלק ובמכלול. פרדס הוא שילוב בין הטבע ובין הביות האנושי. הוא הטבע שמשרת את האדם ומייצר מקום חדש שהוא בין לבין. כך רציתי להסתכל על בית התרבות והקהילה, כמקום שיוויוני, מקום שיודע להכיל אבל גם להזמין מבחוץ, מקום שגבולותיו מטושטשים והם יכולים להמשיך ולהתפרס לכל הכיוונים האפשריים. מקום שהוא גם בניין וגם טבע, גם חוץ וגם פנים גם של תושבי המקום וגם של אורחים מבחוץ. הגריד שנשאר, השתלט על המגרש כולו וכמו שהפרדס ביית את הטבע, הגריד ביית את המגרש, טשטש את הגבולות בין הפיתוח והמבנה הבנוי, ייצר בתוכו מגוון של אפשרויות בין מקומות ישיבה, חקלאות, בריכה ועץ, ריצוף או שביל אופניים. הגריד הוא האורנומנט, הוא מכיל את ריבוי הזהויות, הוא יודע לקבל לתוכו זהויות נוספת ולפרוס את כולם באופן שווה על כל המגרש, הוא מטפס ועולה גם על חזיתות המבנים בשני אופנים. הקופסא הגדולה מכילה את אולם התאטרון משתמשת בשפת המשרביה מבלי להיות אחת על ידי דוגמאות גאומטריות שונות, אשר מבטלות את הרצף והאחידות של המשרביה ומייצרות מגוון צורני עשיר המבליט את הגריד.
 הבניין המאורך של הגלריה ומהרכז הקהילתי, מכיל באותו גריד שעולה מהרצפה את העושר הצבעוני ללא הפיתוחים הצורניים באמצעות משטחי זכוכית צבעוניים.
מתוך הגריד צומח גם הבניין עצמו. הבניין, מתוך מחשבה על ערים מזרחיות במרוקו או תוניס, משתמש בקו שתוחם של ערי הקאסבה, שהיו מוקפות חומה ומאפשרות כניסה אחת או שתיים ספציפיות לעיר כולה. מבחוץ קופסא מלבנית ומבפנים עירוב של יחסים בין מפלסים, בין פנים וחוץ, בין השימושים השונים. בשונה מהקאסבה, בית התרבות אינו צריך להגן על עצמו ולסגור עצמו מהסביבה שלו, ולכן הוא מאפשר מעבר חופשי במהלך כל שעות היממה מתחת/בתוך הבניין במקום שבו הלובי מתחלק לחצי מקורה ופנימי וחצי כחצר פנימי/ המעבר. כך לבניין יש חיים פנימיים פתוחים, מקום שבו הוא מכיל גם את הבאים למופע וגם את העוברים והשבים בשכונה. מקום מארח. המעבר מחבר גם בין הפיתוח של הגינה בחזית שפונה לרחוב השומרון והכיכר שנוצרת בין בית התרבות ובית ספר מנשר בצידו השני בין חוץ שהוא "טבע" לחוץ שהוא "עיר".
לסיכום- אדריכלות מזרחית, שהגיעה מאיזורים גאוגרפיים, אקלימיים ותרבותיים דומים. יצרה את הזהות שלה מהשימוש בקשר בין הפנים והחוץ. מהאלמנטים השונים של הבנייה והשילוב של מלאכות היד השונות בתוך החומרים והצבעים. יצרה את הזהות שלה ואת הקשר האישי כאשר הם מונחים אחד ליד השני ויוצרים משמעות חדשה לשילוב בניהם. השטיח. כמו שהוא מוצג בבניין הוא המאחד בין כל החלקים האלה, הוא המאפשר והמכיל ומייצר את הקשר האישי של כל אחד מהאורחים בבניין, בין אם הם העובדים, המופיעים או הקהל. אנשי התרבות ואנשי החינוך, אנשי הקהילה שמשתמשים בבניין, או רק חולפים דרכו בדרך למקום אחר. הבניין מארח את כולם, הוא אינו מבדיל מי הוא מי ומאפשר לכולם להרגיש בבית.
הגריד מייצר מערכת של סופר פוזיציה שיודעת לזכור את הפרדס, להשתמש בעקרון ההוספה, לסדר את הפרוגרמה ולפרוס ולהציג את הטבע והריצוף בתור האורנמנטיקה – לטוות את השטיח.