CBS SECURITY DEPARTMENT DERIVE

BAD PROJECT - IN BETWEEN (Flooring group)

#CharlotteReinbold
#OrtalShecter
#VinzentWallner

C.A.S- central art station Dérive \ Flavie, Johan and Gilad

Derive:

Digital Archive of Arts inside the new central bus station of the city Tel aviv-jaffa. 

Tumblr website- https://centralartstation.tumblr.com/

Walking around for a long period of time inside the station, made us see all kind of arts, artist's studios and exhibitions that were planted all over the building. some art was commissioned and some is illegal, some of it was made a long time ago, and some of it is still fresh. once we were there, we started to map up the artwork in the building, later we categorized every artwork that's there in a digital archive by giving it hashtags and dividing it to different groups/albums.
the medium we chose for presenting our archive is the Tumblr website (link above), as a platform to show the artwork that is inside the station.

Galleries that are found around the central bus station.

 . The central bus station Foot-print, comparison to museums in Israel  

Digital archive on Tumblr

.an example of the Tumblr website

Vertical Orientation

 

Outlines / Tel-Aviv Central Bus Station, 4th floor

Tel-Aviv Central Bus Station

4th floor elevations

https://www.youtube.com/watch?v=bIyES0QKYxM

IN BETWEEN Black City Studio

#TomerMadmoni
#OrtalShecter
#VinzentWallner
#CharlotteReinbold

פול ויריליו / מוזיאון התאונות (1989)

to the full English version of this essay
כשהמציאו את האוניה, המציאו את הטביעה, כשהמציאו את מכונת הקיטור, את הקטר, המציאו את הירידה מהפסים, את אסון הרכבות. כך גם היה כשנולדה התעופה, אז המטוסים הביאו את ההתרסקות אל הקרקע, את האסון האווירי. שלא לדבר על המכונית ועל ההתנגשות במהירות גבוהה, על החשמל וההתחשמלות, וכמובן גם לא על סיכונים טכנולוגיים גדולים שנובעים מהתפתחות התעשיות הכימיות והגרעיניות... כל תקופה של התפתחות טכנולוגית הביאה, יחד עם המכשירים שלה, המכונות שלה, להופעתן של תאונות ייחודיות, שמגלות על דרך השלילה את אופייה האמיתי של התפתחות המחשבה המדעית.

החפץ הצבאי, כלי נשק או כלים אחרים, הופך על פניה את המגמה להעדיף את המהות. חוכמת המלחמה דורשת בדיוק להיפך, את ההמצאה הראשונית של התאונה, של החורבן. הנשק - תותח, פגז, טנק או טיל - הוא בסופו של דבר כלי מלחמה כבד שמנסים כמה שיותר להקל ולמזער, בעוד שביצועי ההרס שלו (פגיעה, טווח...) מוגברים ללא הרף, הופכים ליותר ויותר ראוותניים, עד לכדי ניסיון להגיע להמצאת הנשק האבסולוטי (אטומי או אחר), צורה אבסולוטית של הסיכון הטכנולוגי הגדול, ולפיכך, כך מקווים, לתחילתה של התבונה.

למעשה, תחילתה של התבונה, תהיה בעיקר להכיר בסימטריה שבין המהות והתאונה, במקום להסתיר אותה. להחזיק במכשיר, בציוד תעשייתי חדש, פירושו להחזיק בסכנה, בסיכון ייחודי, לפתוח את הדלת ולחשוף את האינטימיות לסיכונים קלים או כבדים.

לצנזר, כפי שלמרבה הצער זה המקרה, פירושו להסתיר, ולסייע לאבדן האמון בתוצאי המדע, אבדן שהוא כיום שווה ערך לאבדן האמון בפוליטיקה. מכאן הנטישה, שקיעתה של הסקרנות בתחומים המגוונים ביותר - בהתחשב בהתפתחות חסרת התקדים של הדימויים האלקטרונים והאחרים, לפחות בתחום זה, תעשיית הסימולציה נושאת בחובה זה מכבר סתירה פנימית ראשונה, שלא לומר פיצוי מסויים.למעשה, חשיפת התאונה על מנת שלא להיחשף לתאונה, היא מעתה הפונקציה המרכזית של אותם "סימולטורים" המשמשים בהפעלת של מכונות... נראה לי שמן הראוי היה לנהוג באותה הדרך כשמדובר במוזיאוגרפיה החדשה, ובמיוחד בזאת שמתיימרת לטפל במדעים ובמוצרים התעשייתיים.

בזמן שנפתח בלה וילט מוזיאון צרפתי חדש, יש לחשוף את הפן הסמוי של הייצור התעשייתי הנוגע לכישלון, לקלקול. לא לבנות את "המוזיאון של האנטי מדע"[1], אלא לנסות ולפרק את עצם המושג "מוזיאון" כשהוא מיושם בפרקטיקות שמוצאן ממחקר נסיוני, וכך לסייע בייסוד מה שאולי יהפוך יום אחד למדע של האנטי- מוזיאון, לפלטפורמה הציבורית של מה שלעולם אינו נחשף אבל חושף אותנו ללא הרף לסכנות כבדות.

בתקופה שבה כותרות העיתונים וחדשות הטלוויזיה עסוקים דרך קבע או כמעט דרך קבע, בתאונות מכוונות או מקריות, דרמות, אסונות טבעיים או מעשי טרור, בעיית "המוזיאולוגיה המדעית" כבר אינה נוגעת לבחירה בין "גלריית המכונות" של מוזיאון הצבירה בנוסח מוזיאון ה-Arts et Metiers ובין המוזיאון-מעבדה מסוג Palais de la Découverte, אלא ל"פוזיטיביזם" הפילוסופי והמדעי, לאשלייה הלירית של מקדמי "הקידמה" שחוסמת ומכסה ללא הרף על ההשלכות השליליות שלה, וכל זאת בשם המדע!... כאילו שהמחקר במדעים המדוייקים יכול היה להתקדם באמצעות ההסתרה והצנזורה של הטעות ושל החישוב המוטעה.

[1] בהקשר לנושא זה, ר' את מאמרו של פייר טואילייה (Thuillier) Les origines de l`anti-science, La recherche, פברואר 1986.

קלוד פארן ופול ויריליו (Architecture Principe) / העיר השחורה (1965)

Architecture Principe (Claude Parent, Paul Virilio)/ La Ville noire, 1965

התנועה הלטריסטית / תכנית לשיפורים רציונליים של פאריז (1955)

(מתוך כתב העת "פוטלטש" 23)

הלטריסטים שהתכנסו ב- 26 בספטמבר (1955) ניסחו את ההצעות הבאות לפתרון הבעיות האורבניות שהתעוררו במסגרת הדיון. הם מסבים את תשומת הלב לכך שלא תתקבל כל הצעה מעשית כל עוד לא הוחל במשימה שנראתה לכולם הדחופה ביותר, יישור השטח.

הרכבת התחתית צריכה לפעול כל הלילה, אחרי שהרכבות פסקו מלנוע. על המעברים והרציפים להיות מוארים באור עמום ומהבהב.

גגות פאריז צריכים להיות פתוחים לתנועת הולכי רגל באמצעות שינויים בסידורי מילוטי האש ובניית סולמות וגשרים, היכן שצריך.

גנים ציבוריים צריכים להיות פתוחים כל הלילה, לא מוארים (במקרים מסויימים, אור עמום יכול להיות מוצדק בהתאם לשיקולים פסיכו-גיאוגרפים).

כל פנסי הרחוב צריכים להיות מצויידים במפסקים. התאורה צריכה להיות לשימוש ציבורי.


באשר לכנסיות, ארבע הצעות הוגשו וכולן נמצאו ראויות עד שהניסוי המתאים יוכיח מי מהן הטובה ביותר:

ג. א. דבור טוען בזכות ההריסה המוחלטת של בנינים דתיים מכל סוג. (כל שריד לא יוותר מהן והקרקע שלהן תשמש לצרכים אחרים).
ז'יל וולמן מציע שהכנסיות יישארו על כנן אבל יופשטו מכל תוכן דתי. יש לנהוג בהן כבבניינים רגילים. מותר יהיה לילדים לשחק בהן.
מישל ברנשטיין מציעה שהכנסיות יהרסו באופן חלקי, כך שההריסות שלהן ירמזו על תפקודן המקורי (מגדל סן ז'ק בבולבאר סבסטופול הוא דוגמה לא מכוונת לכך). הפתרון האידיאלי יהיה גילוח הכנסיות ובניית הריסות במקומן. האלטרנטיבה הראשונה עדיפה מטעמים כלכליים.
לבסוף, ז'ק פיון בעד הפיכת הכנסיות לבתים מפחידים (תוך שימור האווירה הנוכחית שלהן והדגשתה באפקטים מיוחדים).

הכל הסכימו שיש לדחות שיקולים אסתטיים ושיש להשתיק את מעריצי השערים הגדולים של קתדרלת שארטר. יופי, שאין בו הבטחה של אושר, חייב להיעלם. ומה מייצג יותר אומללות מאשר סוג המונומנטים הללו לכל מה שיש להילחם בו , מונומנטים לצד הלא אנושי של החיים?


תחנות רכבת צריכות להישאר כפי שהן. הכיעור הנוגע ללב שלהן מוסיף הרבה לתחושת הארעיות שהופכת אותם למושכים כל כך. ז'יל וולמן קרא להסרת כל שילוט או מידע בנוגע ליציאות הרכבת (יעדים, זמנים וכו'). כל זה יקדם את הסחף. לאחר ויכוח עירני, אלה שהתנגדו לצעד הזה פרשו את טיעוניהם וההצעה התקבלה ללא הסתייגויות. הסביבה ההילתית של התחנות תודגש על ידי שידור הודעות ממספר רב של תחנות אחרות וגם מנמלים.

בתי קברות צריכים להתבטל. כל הגופות והזכרונות יושמדו באופן מוחלט: ללא אפר וללא שרידים. (חשוב לציין שהתעמולה הריאקציונרית לשרידים אלה של עבר מנוכר מהווה את האסוציאציות האוטומטיות ביותר. האם אפשר לראות בית קברות מבלי להיזכר במוריאק, ז'יד או אדגר פור?)

מוזיאונים חייבים להיכחד ויצירות המופת יחולקו בין הברים (היצירות של פיליפ דה שמפניי בבתי הקפה הערבים של רחוב קסבייה-פריבה; "הפולחן" של דויד ב"טונו" [החבית] במונטניי-גנבייב).

לכולם צריכה להיות גישה לבתי הסוהר. הללו יתפקדו כאתרי תיירות ללא הבחנה בין אסורים ומבקרים (כדי להפוך את החיים למשעשעים יותר, ייערכו הגרלות תריסר פעמים בשנה שבהן יוגרלו עונשי מאסר אמיתיים. זה יתאים במיוחד למטומטמים שאינם יכולים לחיות מבלי לקחת סיכונים מעניינים: חוקרי מערות, למשל, וכל אלה שמשוועים למשחקים יהיו מרוצים מחיקויים חיוורים כגון אלה).

כל המונומנטים שכיעורם אינו מאפשר כל שימוש אחר (כמו הפטי והגראנד פאלה), יפנו מקום למבנים אחרים.

כל האנדרטאות שמשמעותן חלפה מהעולם - כשכל חידוש אסתטי שלהן מראש יידון לכישלון - יוסרו. שימושיותן תיבחן בשנותיהן האחרונות באמצעות שינוי הכתובות שעל כנן, אם במובן פוליטי (הנמר המכונה קלמנסו בשאנז אליזה), אם במובן החידתי (מחווה לקדחת ולכינין, בצומת בולבאר מישל ורחוב קומט; העומק בכיכר הקתדראלה באיל דה לה סיטה).

ההשפעה השלילית של שמות הרחובות הנוכחיים על האינטילגנציה של האנשים צריכה להיפסק. שמות של חברי מועצה, גיבורי הרזיסטנס, כל האמילים והאדוארדים (55 רחובות בפאריז), כל הבוז'ו והגאליפה, ובאופן כללי, כל השמות המגונים (רחוב האבנז'יל ) חייבים להתבטל.

בהקשר זה, הקריאה שהתפרסמה בפוטלטש מס' 9 ביחס להתעלמות מהמילה סאן (קדוש) בשמות המקומות נכונה יותר מאי פעם.

גי דבור / תיאוריית הסחף (1958)

גי דבור ואסגר יורן / העיר העירומה: הדגמת ההיפותזה בדבר קטבים פסיכוגיאוגרפיים (1957)

בין השיטות הסיטואציוניסטיות, הסחף הוא טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות. מושג הסחף קשור באופן הדוק להכרה בתוצאים בעלי אופי פסיכוגיאוגרפי, ובהפגנת התנהגות משחקית-קונסטרוקטיבית, מה שמנוגד למושגים הקלאסיים של המסע ושל הטיול.

כשאדם אחד או כמה, מתמסרים לסחף, הם מוותרים למשך זמן פחות או יותר ארוך, על סיבות לתנועה ולפעולה שהם מורגלים עליהם, על היחסים, על העבודות ועל הבילויים שלהם, כדי לתת לעצמם להענות לפניותיו של השטח ולמפגשים שהוא טומן בחובו. תפקידו של השרירותי כאן הוא פחות מהותי ממה שניתן לחשוב: מנקודת המבט של הסחף, לערים יש תבליט פסיכוגיאוגרפי ובו זרמים קבועים, נקודות קבועות, ומערבולות המקשות על הכניסה ועל היציאה של אזורים מסוימים של מצוקה.

אולם הסחף, בכללותו, הוא בעת ובעונה אחת גם אותו "לתת לעצמך ללכת" וגם ניגודו הגמור: השליטה על הוריאציות הפסיכוגיאוגרפיות באמצעות ההכרה והחישוב של האפשרויות שלהם. במובן זה, הנתונים שמאוששים על ידי הכלכלה, עד כמה שמוגבל המרחב החברתי שמלכתחילה מדע זה בחר לו לעיון, אינם יעילים למחשבה הפסיכוגיאוגרפית.

באמצעות השיטה הפסיכוגיאוגרפית יש להשלים את הניתוח האקולוגי של האופי האבסולוטי או היחסי של הקיטועים במרקם האורבני, של תפקידם של המיקרו-אקלימים, של היחידות הבסיסיות המובחנות של הרבעים האדמיניסטרטיוויים, ובעיקר הפעילות הדומיננטית של מרכזי העניין. את האתר הרגשי והאובייקטיווי שבו מתרחש הסחף יש להגדיר בהתאם לדטרמיניזם שלו-עצמו ובהתאם למורפולוגיה החברתית.

שומבאר דה לוו, במחקרו "פריז והאגלומרציה הפריזאית" (Bibliotheque de Sociologie, PUF 1952) מציין ש"רובע עירוני אינו מוגדר רק באמצעות גורמים גיאוגרפיים וכלכליים אלא גם באמצעות הייצוג שלו על ידי תושביו ותושבי הרבעים האחרים"; הוא מראה באותו מחקר - כדי להדגים את "צרותה של הפריז האמיתית שבה חיים כל האינדיווידואלים... גיאוגרפית, מדובר במסגרת מצומצמת ביותר" - התווי של כל המסלולים אותם עורכת במשך שנה, סטודנטית מהרובע ה- 16; המסלולים שלה משרטטים משולש בעל מימדים קטנים, ללא חריגות, ששלושת קדקדיו הם ה"אקול דה סיינס פוליטיק", מעונה של הסטודנטית והמורה שלה לפסנתר.

אין ספק שסכימות מעין אלה, דוגמה לפיוט מודרני שעשוי לעורר תגובות עירניות - במקרה זה שאט נפש על האפשרות הזו של חיים - או אפילו תיאוריה כמו זו של ברג'ס ביחס לשיקגו, אודות חלוקת הפעילויות החברתיות באזורים מרוכזים מוגדרים, אינן אמורות לתרום דבר וחצי דבר להתקדמותו של הסחף.

בסחף, למקריות יש תפקיד חשוב ביותר, ביחוד כאשר ההתבוננות הפסיכוגיאוגרפית עדיין אינה מנוסחת. אולם פעולת המקריות היא מטיבעה שמרנית, ונוטה לגרום לגיוונם של מספר אפשרויות מוגבל, להרגליות. הקידמה אינה אלא נתק של אחד השדות בו מתרחשת המקריות, באמצעות יצירת תנאים חדשים שמתאימים יותר למטרותינו. ניתן לומר איפוא שהמקריויות של הסחף שונות באופן יסודי מאלה של הפרומנדה, אבל שהמשיכה לתגליות הפסיכוגיאוגרפיות הראשונות עלולות לקבע את את הסוביקט או את הקבוצה מסביב לצירים שגרתיים חדשים, שאליהם ממילא הכל מגיעים.

קריאת תיגר לא מספקת, ויישומה האידיאולוגי שעדיין היה ריאקציונרי, הביא לכשלונו של השיטוט המפורסם וחסר המטרה, שנוסה ב- 1923 על ידי ארבעה סוראליסטים שיצאו מעיר שעלתה בגורל: התעיה בלב אזור כפרי היא כמובן מדכאת, והתערבות הגורל שם דלה מתמיד. אבל חוסר שיקול הדעת נלקח רחוק עוד יותר במדיום (מאי 1954) על ידי אחד, פייר וונדריס שחשב שניתן להתקרב לאנקדוטה מעין זו - כיוון שכל זה הוא חלק מאותו שחרור אנטי דטרמיניסטי - באמצעות כמה נסיונות הסתברותיים, למשל פיזורם השרירותי של ראשני צפרדעים בצנטרפוגה כשהוא מדגיש בנוקדנות: "צריך שלמצבור הזה לא תהיה כל השפעה חיצונית". בתנאים מעין אלה, הניצחון מגיע כמובן לראשנים שיש להם היתרון להיות "חסרי אינטליגנציה, יכולת חיברות ומיניות" ולפיכך "באמת עצמאיים האחד מהשני".

בניגוד למוזרויות הללו, האופי האורבני בעיקרו של הסחף, שנמצא במגע עם מרכזי האפשרויות והמשמעויות של הערים הגדולות שהותמרו על ידי התעשייה, עשוי להוות תשובה הולמת למשפט של מרקס: "בני אדם אינם מסוגלים לראות סביבם אלא את פרצופם-הם, כל מה שמדבר אליהם מדבר עליהם. הנופים שלהם מתמלאים ברוח חיים".

אפשר להיסחף לבד, אבל הכל מצביע על כך שהחלוקה המספרית הפורה ביותר היא של שנים או שלושה בני אדם שמצליחים להגיע לאותה נקיטת עמדה, חיתוך הרשמים של הקבוצות מאפשר להגיע למסקנות אובייקטיוויות. רצוי שהרכב הקבוצה יישתנה מסחף אחד לאחר. מעל לארבעה או חמישה משתתפים, האופי המיוחד של הסחף מידרדר במהירות, ובכל מקרה בלתי אפשרי לבצע סחף בן עשרה משתתפים מבלי שהוא ייתפצל למספר סחפים המתבצעים בו-זמנית. במהלך מעין זה טמון עניין רב, אולם הקשיים שטמונים בו עדיין לא איפשרו לבצע אותו בהיקף הדרוש.

המשך הממוצע של סחף הוא יום, פרק הזמן שבין שתי תקופות של שינה. נקודות היציאה וההגעה בזמן, ביחס ליממה הסולארית, אינן חשובות, אבל כדאי לציין שהשעות האחרונות של הלילה אינן בדרך כלל מתאימות לסחף.

למשך הממוצע של הסחף יש ערך שהוא בעיקרו סטטיסטי. ראשית, משום שרק לעיתים נדירות הסחף מופיע בצורתו הטהורה, והנוגעים בדבר נמנעים בקושי מלהקדיש שעה או שעתיים בתחילת או בסוף היום, לעיסוקים בנאליים; בסוף היום, העייפות תורמת הרבה לנטישה הזו. אבל לפני הכל, הסחף מתנהל לעיתים קרובות במשך כמה שעות שנקבעו מראש, או באופן מקרי במשך כמה רגעים, או להיפך, במשך כמה ימים ללא הפסקה. על אף העצירות שנגרמות עקב הצורך בשינה, סחפים מסויימים בעלי אינטנסיביות מספקת עשויים להתארך למשך שלושה או ארבעה ימים, לפעמים גם יותר. לפעמים, במקרים בהם יש השתלשלות של סחפים, כמעט בלתי אפשרי לקבוע בדיוק את הרגע בו מצב הרוח שמתאים לסחף אחד מפנה את מקומו למצב רוח של סחף אחר. השתלשלות כזו של סחפים נמשכה במקרה אחד לחודשיים ללא הפסקה, מה שהביא לתנאים אובייקטיווים חדשים שגררו את העלמותם של חברים ותיקים רבים.

השפעת האקלים על הסחף, למרות שהיא קיימת, אינה מכרעת אלא במקרים של גשמים מתמשכים שמונעים את הסחף כמעט באופן מוחלט. לעומת זאת, סערות או סוגים אחרים של תופעות אקלימיות רק עשויים להועיל.

השדה המרחבי של הסחף הוא מדוייק יותר או מעורפל יותר בהתאם לאופן שבו הפעילות הזו מכוונת - ללימוד של אתר או לתוצאות רגשיות מתעתעות. אין לזלזל בעובדה שלשני ההיבטים הללו של הסחף אפשרויות רבות ליחסי גומלין ויהיה זה כמעט בלתי אפשרי לבודד את האחד מהאחר. השימוש במוניות, לדוגמא, עשוי לספק קו הפרדה די ברור: אם במשך סחף מסוים משתמשים במונית, בין אם זה כדי להגיע למקום מסוים ובין אם זה כדי לנוע במשך עשרים דקות לכיוון מערב, הרי זה משום שמעונינים בסוג של הגליה אישית. אם מעוניינים בחקירה ישירה של אתר, נותנים קדימות למחקר אורבניזם פסיכוגיאוגרפי.

בכל המקרים, השדה המרחבי הוא לפני הכל פונקציה של בסיס היציאה - הבית במקרה של יחידים ונקודות כינוס נבחרות במקרה של קבוצות. המרחב המקסימלי של שדה כזה אינו עובר את שטחה של עיר גדולה ופרבריה. המרחב המינימלי יכול להתחם ביחידת סביבה קטנה: רובע אחד, או אפילו בלוק עירוני בודד אם הוא שווה את המאמץ (המקרה הקיצוני ביותר של סחף-סטטי הוא יום מבלי לצאת מתחנת הרכבת סן-לזאר).

חקירתו של שדה מרחבי מוגדר דורשת קביעתם של בסיסים, וחישובם של כיווני החדירה. כאן בא לידי ביטוי לימוד המפות, רגילות או פסיכוגיאוגרפיות, ותיקונן או שיפורן של המפות הללו. האם יש צורך לומר שהחיבה לרובע, ללא ידיעה וללא חקירה שלה עצמה, אסור שתבוא לידי ביטוי? מעבר לחוסר המשמעות שלו, זהו היבט סובייקטיווי לחלוטין שאינו מחזיק מעמד זמן רב.

באופן מנוגד, החלק של החקירה הוא מזערי ביחס לזה של ההתנהגות המתעתעת שב"מפגש אפשרי". האדם מתבקש להגיע לבדו בשעה ובמקום שנקבעים לו. הוא משוחרר מההתחייבויות המעצבנות של מפגש רגיל כיוון שאין לו למי לחכות. אף על פי כן, "המפגש האפשרי" שהביא, ללא הכנה, את האדם למקום שהוא יכול היה להכיר או לא להכיר, גרם לו להביט סביב. באותה מידה, היה אפשר לקבוע באותו המקום והזמן "מפגש אפשרי" אחר עם מישהו שאת זהותו אינו מכיר או מישהו שלא התראה איתו מעולם. הוא עשוי שלא להיפגש עם איש או אפילו להיפגש במקרה עם זה שקבע לו את "המפגש האפשרי". בכל מקרה, ובעיקר אם המקום והזמן נבחרו היטב, מהלך הזמן של האיש יקבל תפנית לא צפויה. הוא יכול אפילו לקבוע בטלפון למישהו "מפגש אפשרי" למישהו אחר שאינו יודע היכן נקבע המפגש הראשון. ניתן לראות שהמשאבים של בילוי זה הם כמעט אינסופיים.

באופן זה, צורת החיים המאוד לא קוהרנטית ואפילו חלק מהתעלולים המפוקפקים שלנו ושל הסובבים אותנו, כמו חדירות ליליות לקומות של בניינים בהריסה, נסיעה מתמשכת בטרמפים על פני פאריז במשך שביתת המטרו כדי להגביר את הבלבול , לתעות במעברים התת קרקעיים האסורים של הקטקומבות, כל אלה נובעים מרגש הסחף. כל מה שאפשר לכתוב עליו הוא רק סיסמת מעבר למשחק הגדול הזה.

הלקחים של הסחף מאפשרים ליצור את הסקרים הראשונים של המעברים הפסיכוגיאוגרפיים של הקרייה המודרנית. מעבר להכרת יחידות הסביבה, מרכיביהן העיקריים ומיקומן המרחבי, אפשר לראות את צירי המעבר העיקריים שלהן, את היציאות שלהן ואת ההגנות שלהן. אפשר להגיע להיפותיזה המרכזית, אודות קיומם של קטבים פסיכוגיאוגרפיים. אפשר למדוד את המרחקים שמפרידים למעשה בין שני אזורים של עיר, מרחקים שאין להם דבר וחצי דבר עם מה שהתבוננות שטחית במפה עשוייה לגרום להאמין. אפשר לשרטט באמצעות מפות ישנות, תצלומי אוויר וסחפים נסיוניים, את הקרטוגרפיה ההשפעתית שהיתה חסרה עד עכשיו ושחוסר הבהירות הנוכחי שלה הוא בלתי נמנע נוכח העבודה הכבירה שיש להשלים, שאינה פחותה מזו שנעשתה על ידי השרטטים הראשונים של המפות הימיות, רק בהבדל היחיד שלא מדובר יותר בציון מדוייק של גבולותיהן של יבשות קבועות אלא בשינוי הארכיטקטורה והאורבניזם.

בימינו, היחידות השונות של האוירה ושל המגורים אינן תחומות באופן חד, אלא מוקפות בשוליים גבוליים פחות או יותר נרחבים. השינוי הכללי ביותר שהסחף עשוי להוביל אליו הוא צמצומם של השוליים הללו עד לביטולם המוחלט.

בארכיטקטורה עצמה, הסחף מאפשר להכיר סוגים חדשים של מבוך שהאפשרויות החדשות של הבנייה המודרנית מעודדות. כך, העיתונות ציינה במרץ 1955 את בנייתו של בניין בניו יורק שבו מסתמנת לראשונה ההזדמנות להיסחף בפנים של דירה:

"לדירות של הבניין הלולייני תהייה צורת פרוסת עוגה. הן יוכלו לגדול או לקטון לפי הצורך באמצעות הזזת מחיצות נעות. הדרוג בחצי קומה מונע את הגבלת מספר החדרים והדייר יכול לבקש להשתמש בפרוסה הבאה בין אם היא מעליו או מתחתיו. שיטה זו מאפשרת להפוך תוך חצי שעה דירה של ארבעה חדרים לדירה של שנים עשר חדרים או יותר."

פול ויריליו / ארכיטקטורה פוטנציאלית (1966)

מגדל הכוונה לארטילריה, ברטניי 

הארכיטקטורה

שמתנגדת לאדם

שעומדת לו למכשול

שמתאשרת

על ידי הודאות של סירובה

על ידי הפן הלא-אטרקטיבי שלה

אבל דוחה.

הארכיטקטורה ההגנתית

יכולה להיחשב

כארכיטיפ

של הנוסח הארכיטקטוני הזה,

אבל בניגוד למקורותיה,

הבניה הפוטנציאלסטית

מקבלת את החדירה

כדי להמשיך טוב יותר בהתנגדות.

במובן זה היא ללא תחרות,

נצחון הנוחיות

אף פעם לא היה יותר מארעי.

הארכיטקטורה האמיתית,

היא היש של הבנייה

שמנוגד ליש של האדם.

היא התכנסה

מזה מאות בשנים

בנוחות,

הארכיטקטורה התדרדרה

בהפכה למקום של נוחיות.

נווה שאנן, 1923

שכונת נווה שאנן במפת שינפלד, 1923

חדשות התחנה המרכזית החדשה - בית המשפט חילק לנצבא עוד 58 מיליון שקל מקופת הנאמנים / גילי מלניצקי, דה מארקר, 9/10/2018

האישור ניתן אתמול מתוקף מעמדה של נצבא כנושה של חברת התחנה המרכזית החדשה ■ ההחלטה על חלוקת הכספים התקבלה למרות התנגדותן של חברות התחבורה אגד ודן.

https://www.themarker.com/amp/realestate/1.6546114

בית המשפט המחוזי בלוד אישר אתמול (ב') לנאמני התחנה המרכזית החדשה בתל אביב לחלק לנצבא כ-58 מיליון שקל, בתוקף מעמדה כנושה של חברת התחנה המרכזית החדשה (תחמ"ת).

התחנה המרכזית נמצאת מ-2015 בבעלות נצבא, שבשליטת אנשי העסקים קובי מימון וחיים צוף. היא נרכשה במסגרת הליך כינוס נכסים, לאחר שהחברות שניהלו את התחנה המרכזית צברו חובות כבדים. במסגרת המהלך הגדיל מימון את אחזקותיו בתחמ"ת ל-83% - במטרה להיות גם בעל השליטה וגם הנושה הגדול ביותר שלה.  

במסגרת החלטה שניתנה על ידי השופט, בנימין ארנון, בעקבות המצב שאליו הביא מימון את החברה, נכנסה החברה להקפאת הליכים. בהמשך, מימון היה היחיד שהיה מוכן לרכוש את התחנה, בעקבות כינוס הנכסים - שהוא עצמו הכניס אותה אליו. כך רכשה נצבא את החברה עם חובות כבדים, שנגרמו מכך שמחצית משטחי המסחר בתחנה המרכזית לא הושכרו או יצאו משימוש בעשורים האחרונים. בעקבות כך, דרשו הנאמנים להכריע בשנים האחרונות אם לחלק לנצבא את הכספים שהצטברו בקופת הנאמנים, ושיכולים לכסות חלק מהחובות שלקחה על עצמה החברה, או לחכות לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים סביב התחנה.

ההחלטה על חלוקת הכספים לנצבא התקבלה למרות התנגדותן של חברות התחבורה אגד ודן, שטענו בפני בית המשפט כי האופן שבו חישבו הנאמנים את רכיבי ההצמדה והריבית מוטעים ולוקים בחסר.

בתוך כך, החליט בית המשפט שלא לחלק לנצבא סכום של כ-20 מיליון שקל נוספים שביקשה החברה, כספי דיווידנים, בטענה כי הם לא יחולקו עד שלא ימוצו כל ההליכים המשפטיים המתנהלים בנוגע לתחנה המרכזית. אלה צפויים להגיע לפתחו של בית המשפט העליון בחודשים הקרובים.

במקביל גם החליט השופט ארנון לדחות את בקשת אגד ודן לחייב את את נצבא לבדה בהוצאות הקפאת ההליכים בכל הנוגע להליכי מכירת התחנה המרכזית החדשה. אגד ודן טענו בפני בית המשפט כי נצבא פעלה שלא בתום לב בתהליך רכישת הנכס, כדי לפגוע בערכה של התחנה ולאפשר לה את רכישתה במחיר שיטיב עמה.

"אגד ודן טוענות כי יש לחייב את נצבא לבדה בהוצאות הקפאת ההליכים עקב התנהגותה הפסולה, אולם טענה זו כוללנית וסתמית", כתב השופט בהחלטתו. עוד כתב כי "אגד ודן לא העלו בפני בית המשפט בזמן אמת טענות לפיהן אין סיבה ותכלית לנקוט בהליכי הקפאת הליכים כנגד חברות התחנה המרכזית החדשה, וכי לכאורה התחנה המרכזית מסוגלת למכור את נכסיה ללא מעורבות של בית המשפט. בקשתן הוגשה שש שנים מאז ניתן צו הקפאת ההליכים, ויש בשיהוי זה כדי לפגוע באמינות טענותיהם".

עבור רכישת התחנה המרכזית מהנאמנים, שילמה נצבא 320 מיליון שקל והתחייבה לקדם תכנון מחודש של שטח התחנה, דבר שעדיין לא ממש קורה בפועל, למרות שינוי הייעוד של האזור לפי תוכנית המתאר של תל אביב.

התוכנית, שמייעדת את התחנה כמתחם מגורים ותעסוקה, לא מנעה מנצבא לחתום לפני כשנה על הארכת חוזה מול משרד התחבורה להפעלת התחנה כמסוף ב-20 השנים הקרובות, תמורת סכום של 40 מיליון שקל בשנה.

עו"ד צבי שוב, מומחה לתכנון ובנייה והתחדשות עירונית, המייצג את ארגון בעלי החנויות במתחם התחנה המרכזית החדשה, מבקש להזכיר כי בימים אלה ממשיך להתקיים מאבק על עתיד התחנה ועל מועד פינויה. "אנו תקווה שהרשויות יתעשתו ויפעלו להעתקתה והריסתה בהקדם האפשרי", אמר שוב. "מחדלי התחנה המרכזית החדשה מעסיקים את המערכת התכנונית והמשפטית כבר עשרות שנים מרגע הקמתה, ונראה שיעסיקו עוד שנים רבות", הוסיף, "במבנה קיימות חריגות בנייה בהיקף של מאות אלפי מטרים ובהיקפים אדירים שלא נפתרו עד היום. כמו כן, קיימים מאות רוכשים שרכשו חנויות לפני שנים רבות במיטב כספם ולא זכו עד היום לקבל תמורה. יתרה מכך, קיים מפגע אדיר הפוגע בסביבתו ובאזור בו הוא מצוי".

נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה: ציוני דרך כרונולוגיים

1921 - פרעות ביפו, רצח יוסף חיים ברנר, הקמת שכונת נוה שאנן. 

1922. - אינג׳ יוסף טישלר מופקד על תכנון נוה שאנן ובוחר לעצב את תוי רחובות השכונה בדמות מנורת בית המקדש.

1923 - חב׳ גאולה שרוכשת את אדמות השכונה אינה מצליחה להשלים את רכישת האדמות טרם כניסת ההפרדה המוניציפלית לתוקף. בעוד שהתושבים מצליחים בסופו של דבר להיכלל בתחומה של העיר תל אביב, שטח גדול בדרום השכונה, פרדס בבעלות ערבית, נשאר בתחומה של יפו. 

1948 - יפו מסופחת לתל אביב. הפרדס נכרת, הקרקע עוברת לבעלות המדינה, ומוקמים עליה צריפים ומחסנים. באורח פלא, ההתיישבות הלא פורמלית החדשה מסמנת את המנורה של טישלר.

1960 - אריה פילץ רוכש את השטח.  

1963 - פילץ מקים את חברת ״כיכר לוינסקי״ בשיתוף עם ״סולל בונה״ ו״אגד״.

1965 - רם כרמי נשכר לתכנן את פרויקט התחנה המרכזית החדשה. הרעיון: תחנת אוטובוסים בינעירונית בקומת הבניין, תחנת אוטובוסים פנים עירונית במרתף הבניין. בדרך בין שתי התחנות יעברו הנוסעים במרכז קניות ענק.

1967 (אוגוסט) - ועדת התכנון המחוזית מאשרת את תכנית בינוי מפורטת מס' 1045 למגרש התחנה המרכזית החדשה.

- תחילת העבודות

1968 (אוגוסט) - מתחילה מכירת החנויות בתחנה. עד שנת 1973 נחתמו 709 עסקאות.

1973 – הושלמו 80% משלד התחנה אך הבנייה נעצרת עקב חובות וקשיים כלכליים של הבעלים.

1976-82 – ועדות ממלכתיות שונות מוקמות בכדי לבחון את עתידו של ה"פיל הלבן" אך ממשלת בגין מחליטה לבסוף שהשלמת הבנייה תמומן על ידי יזם פרטי ולא מתקציב המדינה. הבנייה מוקפאת למשך 6 שנים.

1983 – האתר נמכר לקבלנים יונה מרדכי ("חפציבה") ומתי ליפשיץ הקבוצה היחידה שהגישה הצעת קנייה.

1989 – מתחדשת הבנייה. המשך התכנון מופקד בידי משרד אדם מזור ומשרד כרמי.

1993 (אוגוסט) – התחנה המרכזית החדשה נפתחת במעמד ראש הממשלה יצחק רבין

עם פתיחת התחנה עוברות כל חנויות הנעליים של רחוב נוה שאנן אל תוך בניין התחנה. העירייה הופכת את הרחוב למדרחוב.

2000- אינתיפאדת אל אקצה. על השטחים מוטל סגר ואת הפועלים הפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה מחליפים עובדים זרים שמתחילים להגיע מכל קצוות תבל. רובם מתיישבים בשכונות הדרום. רחוב נווה שאנן הופך למרכז הקניות של הקהילה הזרה.

2001 - קבוצת פעילות מזרחיות פמיניסטיות בראשות ד״ר ויקי שירן ופרופ׳ הנרייט דהאן כלב מקימות את תנועת אחותי. התנועה מחליטה לקבוע את מושבה בדרום תל אביב ושוכרת חנות ברחוב מטלון. המקום משמש כגלריה, מועדון חברתי ובסיס לפעילות תרבותית, חברתית ושכונתית.  

2002 –  לאחר כמה שנים שבהן פועלת התחנה במתכונת המקורית, מחליטה התחנה לסגור את התחנה התת קרקעית ולהוסיף קומה נוספת מעל הבניין. הפעולה נעשית במהירות, בבנייה קלה, תוך חריגה ניכרת תנאי ההיתר ותוך פגיעה בעשרות סוחרים שרכשו חנויות בבניין וזכויות הבנייה החדשות שנבראו יש מאין נתנו על חשבון סגירת אגפים שלמים בתחנה. מעבר לעובדה שמעתה זה כבר לא היה הכרחי לעבור בקניון בדרך מתחנה לתחנה, הקומה החדשה מכסה את מקור האור הטבעי היחיד שנכנס לקניון, ולמעשה מאפילה אותו באופן מוחלט. הקניון מידרדר במהירות. 

2008 - ועדת הכנסת לאיכות הסביבה בראשות ח״כ אופיר פז-פינס מחייבת את התחנה המרכזית להתקין תחנות ניטור. מוקמת תחנת ניטור ברחוב לוינסקי. על אף העובדה שהתחנה ממוקמת הרבה מעל מפלס הרחוב כפי שנדרש, בתחנה מתועדים חומרים מזהמים בריכוזים הכי גבוהים באזור תל אביב.

2008 - קואופרטיבים ״אגד״ ו״דן״ מודיעים על רצונם לעזוב את התחנה המרכזית החדשה.  

2009 (דצמבר) – חברת נצבא משלימה השתלטות על התחנה המרכזית החדשה.

2009 - זרם גובר והולך של פליטים אריתראים ודרום סודנים מגיע לתל אביב. בשלבים הראשונים של הגעתם, חונים הפליטים בפארק לוינסקי. בהמשך מרביתם מתגוררים בשכונות הדרום, נוה שאנן, התקווה ושפירא. 

2010- קבוצת רבנים מדרום תל אביב מוציאים פסק הלכה נגד השכרת דירות לפליטים. תחילת פעילות של ארגונים וקבוצות בעד ונגד הפליטים.

2011

- הממשלה מניחה לפני הכנסת תיקון חדש לחוק למניעת הסתננות משנת 1954. החוק יאושר ב-2014.

- מחאת האוהלים. תושבים, פעילים מקומיים ופעילים אתיופיים מקימים מאהל מחאה לצד הפליטים בגינת לוינסקי. בשונה מהמאהל ״המרכזי״ בשדרות רוטשילד, המאהל הזה זוכה לביקורים תכופים ואלימים של המשטרה המנסה שוב ושוב לפנות את המאהל. הנושאים שעולים במאהל לוינסקי אינם זוכים להדהוד במאהל המרכזי או בתקשורת. 

2012  - התחנה המרכזית נכנסת להקפאת הליכים. 

-נסיונות הצתה של דירות וגן ילדים אפריקני, הפגנות אנטי אפריקניות בדרום תל אביב . לשכונות הדרום מגיעים פעילי ימין קיצוני החוברים לפעילים מקומיים שיזכו בשנים הבאות לכיסוי תקשורתי הולך וגובר. 

2016 - אישור תכנית המתאר של תל אביב תא 5000. התכנית קובעת שעל שימושי התחבורה באזור נוה שאנן להיות מוסבים לשימושי אזור תעסוקה מטרופוליני. התכנית מייעדת להעביר את התחנה המרכזית לאזור הגבול הדרומי של תל אביב, ליד העיר חולון.

2018 - חברת נסב״א, הבעלים של התחנה, מבקשת ממשרד התחבורה להאריך את חוזה השכירות של התחנה ולהמשיך להפעיל אותה עד שנת 2042.

- ראש עיריית חולון מודיע על התנגדותו המוחלטת להעברת התחנה המרכזית למיקום החדש הגובל בעירו.

- בשכונת נוה שאנן נערכות לראשונה בחירות לוועד תושבים. לראש הוועד נבחרת מנכ״לית ״אחותי״ שולה קשת. 

- ועדת המשנה לתחבורה של ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשותו של ח״כ דב חנין, מגיעה לבקר בתחנה ודנה עם הגורמים השונים על עתידה. לאור נתוני זיהום האוויר שנחשפים על ידי נציג המשרד לאיכות הסביבה, מחליטה הוועדה לפעול לסגירת התחנה.  

אוגוסט-אוקטובר 2018 - תושבות ותושבי שכונות נווה שאנן ושפירא בדרום תל-אביב עתרו לבג"ץ, יחד עם תנועת אחותי, האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום, בעניין התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. העותרות והעותרים דרשו שבית המשפט יורה לשר האוצר, לשר הפנים ולעיריית תל אביב לפעול למימוש התוכנית לפינוי התחנה המרכזית החדשה בתוך פרק זמן סביר.

בעתירה נטען כי התחנה מהווה פגיעה סביבתית ותעבורתית קשה. נוסף על כך, מבנה התחנה, שחלקים רבים בו נטושים, וסביבתו הקרובה, הפכו לבסיס לסחר בסמים, עבריינות וסחר בנשים, שמהווים פגיעה קשה ומתמשכת בזכויותיהם של תושבות ותושבי השכונה והשכונות הסמוכות בדרום תל אביב. בעתירה נחשף כי התחנה, שנפתחה לציבור לפני 25 שנה, פועלת ללא רישיון למתקן תחבורתי, כפי שקובעת פקודת התעבורה.

במקביל לעתירה ביקשו העותרים כי בג״צ יורה על צו ביניים האוסר על חתימת הסכם על המשך פעילות התחנה. בספטמבר, לאחר קבלת תגובות המדינה, עיריית תל אביב ועיריית חולון על הבקשה למתן צו ביניים, דחתה שופטת בג״צ את הבקשה. נכון לאוקטובר 2018, מועד לדיון בתיק עדיין לא נקבע.

העתירה, 8.8.2018

תגובת המדינה לבקשה למתן צו ביניים, ספטמבר 2018

תגובת עיריית תל אביב לבקשה למתן צו ביניים, ספטמבר 2018

תגובת עיריית חולון לבקשה למתן צו ביניים, ספטמבר 2018

נושא שנתי: התחנה המרכזית החדשה בתל אביב

התחנה המרכזית החדשה של תל אביב וסביבותיה (ר׳ ציוני דרך כרונולוגיים בהמשך) היא הנושא, המצע והפלטפורמה של עבודת הסטודיו בשנה הקרובה.

על פי תכנית המתאר החדשה של תל אביב שאושרה ב-2016, עתידה התחנה המרכזית להיסגר ולעבור דרומה לאזור גבול תל אביב וחולון. במקומה של התחנה מבקשת תכנית המתאר לפתח אזור תעסוקה מטרופוליני. אף על פי כן, מנסה חברת נצב״א, הבעלים של התחנה, להאריך את פעילותה של התחנה במתכונת הנוכחית עד לשנת 2042.

ומה עכשיו?

הדעת נותנת שלהחלטה לסגור את התחנה יכולות להיות אינספור השלכות על אינסוף גורמים, החל בחברות ההסעה וציבור הנוסעים וכלה בבעלי החנויות ובתושבים.

סגירתה של התחנה, במוקדם או במאוחר, מעוררת לא מעט שאלות. הנה כמה לדוגמה: האם באמת ישנו צורך להעביר את התחנה? האם לא ניתן להסתפק במסופים קטנים שיחליפו אותה? ובמידה שהתחנה נסגרת, מה יהיה על המבנה? האם צריך או ניתן להרוס אותו? האם ניתן להשתמש בו? ואם הורסים את הבניין, האם להרוס הכול או רק חלקים, בבת-אחת או בהדרגה? ואיך אפשר להרוס כזה בניין מבלי לזהם עוד יותר את האוויר של האזור הזה של העיר? ואיפה זורקים את כל הבטון ואיך לסלק אותו מכאן מבלי לעצור את כל התנועה? ומה בונים במקום התחנה? ובינתיים, מה עד שיחליטו ויתכננו ויהרסו ויבנו - מה עושים עם הבניין, מה עושים עם סביבותיו?

לעת עתה, לא רק שלאיש אין עדיין שום מענה, השאלות הללו, ושאלות רבות אחרות, עדיין מחכות להישאל. נכון לעכשיו, אין שום גורם עירוני או ממשלתי שהחל לבדוק מהי משמעות ההחלטה לסגור את התחנה המרכזית החדשה ולהעביר אותה ממקומה.    

ועד התושבים של שכונת נוה שאנן, בראשות האמנית והפעילה החברתית ילידת השכונה שולה קשת, הזמין את סטודיו ״עיר שחורה״ ללמוד ולחקור את שלל השאלות, התרחישים וההיתכנויות הקשורות בהחלטה לסגור את התחנה המרכזית החדשה מנקודת מבטם של התושבים.

הסטודיו ישתף פעולה עם ועדת המשנה לענייני תחבורה ציבורית של ועדת הכלכלה של הכנסת  שנרתמה אף היא לנושא ותלווה את עבודת הסטודיו.