נוסע אקראי קם משינה באוטובוס של אגד. הוא נמצא בדרכו לעשות סידורים בעיר. הנוסע רואה מרחוק פרופיל, קונטור בניינים מלבניים בצבע אפור וחאקי. כעבור מספר דקות האוטובוס חודר לתוכה של העיר: המעבר בין הלא כלום אל השטח הבנוי מתרחש בן רגע; מה שמפריד את החוץ החשוף מהפנים של העיר, הוא כביש וכיכר תנועה עם שלט שהוא לא מצליח לקרוא. לרגע, אולי בגלל השינה שלא נותרה לחלוטין מאחור, הוא לא בדיוק מבין היכן הוא נמצא. פתח תקווה? ראשון לציון? יקנעם? חדרה? קריית חיים? אשקלון? תל אביב? דימונה? אין לנוסע כל דרך לדעת, והוא חושב: אותם בלוקים בכל מקום, אותם בולבארדים עם פרחים שיישרדו חודשיים, אותם שמות של רחובות, אותו נוף, אותן חזיתות עם טיח מקולף או שפריץ בלתי אחיד, אותן כניסות, אותם צבעים דהויים, אותם יחסי פרופורציה, אותן חניות, אותם חומרים. הנוסע נמצא בעיר גנרית. הוא נמצא, אולי, בשום מקום. והוא חושב לעצמו: הנה, זאת העיר הישראלית, הנה אנחנו בתוכה, הנה קרני השמש מטילות — באמצעות הבלוקים המשוכפלים — את אותה דוגמת צל.
אפשר לומר, פוסק הנוסע, שמה שמבדיל בין הערים הישראליות השונות, בגדול, זה רק השם. הוא משתעשע בכך שלא משנה, למעשה, היכן הוא נמצא או באיזה פעמון הוא תכף יצלצל. כי האדם שיפתח לו את הדלת יהיה אותו אחד, אותו אדם: עם אותו לבוש, אותה שפת גוף, אותם חלומות ואותן דעות.
נניח לרגע שהנוסע, או אנחנו, נמצאים בחולון. כן, אנחנו בחולון. מיד לאחר שנופלת עלינו הידיעה על כך שאנחנו בחולון נשאלת השאלה הבאה: מה זה אומר להיות בחולון? מי הוא החולוני? האדם החולוני. מהם קווי המתאר של חייו? מי ייסד את העיר, מהן נקודות הציון הגדולות, המונומנטים, הפסלים הבולטים, המרחבים האורבניים שייחרתו בתוכנו? היכן הברים הטיפוסיים של העיר, אילו הליכות יאמץ התושב, המבקר, או כל מי שברצונו ללכת לאיבוד בחולון כדי לחשוב? איך נראית האשה החולונית? מה יפתיע אותנו בחולון? מה זה חולון? מה עושים בחולון?
אחרי סיבוב אחד בחולון, פה או שם, ימינה או שמאלה, הולך הרגל מרגיש שקשה לו לחשוב בבירור: אם המחשבות הסובייקטיביות שלנו הן במידה לא קטנה פועל יוצא של מאפייני המרחב שאנחנו חוצים, ואם העיר שלנו, חולון, מציעה לנו במידה לא קטנה מרחבים סכמטיים, אותו פנים ואותו חוץ לכל עבר, ואם אי אפשר למצוא חללי מסתור או מחסה במרקם של העיר, תישאל השאלה, למשל, איפה מתנשקים בחולון: אפשר להתנשק בחולון?
להמשך הקריאה:
http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3069904
אוריאל קון, מו"ל ואדריכל, משוטט בעיר, שמתמודדת עם הפשעים הארכיטקטוניים שהותירו נסיכי כת המודרניזם. פרק ראשון בסדרה על ערים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה