הגשת סוף
סמסטר א' הציגה תוצרי תכנון טובים, רעים ומעבר.
בנייניו
של רם כרמי נודעים בסגנונם הברוטליסטי. הפרויקט הרע מנסה לקחת את ליבה זו ולהעצימה.
המטרה היא להיות “יותר כרמי מכרמי” על ידי קילוף התחנה והוצאת כל המרכיבים שאינם חלק
מיציקת הבטון. למעשה הבניין החדש שנוצר הוא הקצנה של הבניין הקיים, דבר שנותן לתחנה
המרכזית רובד מונומנטלי-פיסולי ומשאיר את השלד שלה משל היתה ‘אנדרטה לטמטום’. הוצאת
התאורה, שכבות הצבע, הזכוכית והאלומיניום מותירים את המבנה “מלא בחושך” כפי שכרמי כינה
את הבטון.
במשך
מספר שנים, טרם פתיחת מבנה התחנה המרכזית לקהל, כאשר שלד המבנה הפך בעל כורחו
לציבורי והיווה פיל לבן עבור התושבים. חלק מתושבי האזור זוכרים כיצד נהגו לשחק
כילדים במבנה התחנה שנדמה היה באותה העת כי בנייתו לא תסתיים לעולם. והנה בתחילת
שנות ה-90 נפתחה התחנה אך מאפייני השלד עטו על עצמם חומרים נוספים שאינם מתכתבים
עם הסגנון הברוטליסטי, חומרים בדמות הקרמיקה האדומה בחזית המשקיפה אל רחוב
לוינסקי, ושאר חיפויים שניסו לייפות את התחנה ויתכן שניסו להפכה לצבעונית יותר
במטרה לשוות לה נופך מזמין ומאיר פנים לאורחי התחנה. יצוין כאן כי רק לאחרונה מנהל
מחלקת שימור בעיריית תל אביב, אדריכל ירמי הופמן הביא להכרה רשמית במבנה כאתר מורשת
ברוטליסטי ופירט על כך יותר בספר שיצא לאחרונה עם אדריכלית הדס נבו-גולדברשט 'אפוריה
ארכיטקטורה של עצמאות' (הוצאת הטכניון).
פעולת
ההחסרה, הקילוף וההוצאה, הזכירה לי תהליך פחלוץ של חיה. דבר שהעלה שאלות רבות לגבי
אופן השימוש והאם מהות המבנה משתנה ברגע שמבנה משנה את סגנונו. האם מבנה ההופך לאתר
שימור משנה את ייעודו? בניסיון ההחייאה למבנים שניזוקו האם פעולת
ה"הצלה" בעצם גוזרת מוות?
כשרם
כרמי אמר לאדריכל שרון רוטברד בשיחה כי "בטון הוא חומר המלא בחושך"
תהיתי אם בעצם ניסה לשנות את החשכת מבנה התחנה המרכזית על ידי הוספת סוגי ריצוף
שונים, הוספת חיפויים על הקירות ושאר פעולות שמנוגדות למהות הברוטליסטית המאפיינת
אותו.
בשטח התחנה (כולל הגשר) מצאתי כ-24 "נקודות ברוטליסטיות". אזורים בהם הבטון חשוף –
ככל הנראה מסיבות טכניות של ביצוע יציקות במקומות פחות ציבוריים כמו מחסנים,
חניונים תת קרקעים, וחלקי בנין בהם "מותר" להיות ברוטליסטי. לצורך
ההדמיה השתמשתי במכלול סוגי הבטון החשוף הללו והרכבתי קולאז'ים שמראים כיצד יכולה
להיות להיראות התחנה אחרי קילופה.
פעולת
התכנון השניה אותה נדרשנו לבצע הייתה תכנון פרויקט טוב. ככזה, לא יכולתי להתעלם
מהעובדה שבמהלך רוב הסמסטר, למעט מפגש פורמלי אחד שהתקיים בהשתתפות גורמים הקשורים
לצד המקצועי, לא באמת נוצר שיח ביני ובין תושבי השכונה. דבר חיוני בכל תכנון שהוא
ובפרט בתכנון פרויקט המתיימר להיקרא "טוב". בנקודה זו הפנה אותי שרון לחן
שרעבי - אחד מתושבי השכונה המעורבים בשיח, ולאחר מספר מפגשים עימו, סיורים ושיחות
עם תושבים. הנחת העבודה הראשונית הייתה שאין טעם להרוס את המבנה מחשש להרעת המצב
בשל ענני עפר, אבק ופסולת בנין, אלא להשתמש בו לצרכי התושבים כשהדגש הוא על צרכי
האוכלוסיות המוחלשות והיעדר הקהילתיות. טענה שעלתה וחזרה מספר פעמים על ידי חן
ותושבים נוספים הייתה הצורך בגנים ירוקים. לשם כך ניסיתי לייצר סיטואציה בה דירה
תשמש לצרכים המינימלים הבסיסיים ביותר. הדירות ברוחב 4 מטרים ובאורך 12 מטרים
ימוקמו כיחידות טרומיות מוכנות מראש על גבי שטח התחנה הקיים ושטחי הביניים המחברים
בין הדירות יעניקו את המרחב הציבורי הירוק שכל כך נעלם מהאיזור. מספר מבנים ישמשו כמבנים שיכילו מכונות כביסה,
מדיחי כלים וכד' (פעולה שתוכננה להיעשות במקור גם במתחם 'שיכון עובדים') ובכך
תוחזר במובן כלשהו הקהילתיות שנעדרה מאיזור התחנה.
מספר
הדירות היכולות "לכסות" את מפלסי התחנה החיצוניים הוא כ-660 דירות. זמן
ההקמה קצר מאוד בשל הכנתן מראש והנחתן במקום. והמחיר אמור להתאים עבור משתמשי הדירות ולהיות
נמוך בצורה משמעותית.
מעבר
ל'פרויקט הרע' ול'פרויקט הטוב', ישנו ה'מעבר'. Beyond. אליו התייחסתי בצורה שונה מכל
השאר. אציין כי עוד במפגש הסטודיו הראשון הזכיר שרון רוטברד את מותו של פול
ויריליו ובמשך הסמסטר נחשפנו ככל שהספיקה היריעה לפועלו ולמשנתו. ספר בשם "הפונקציה
של האובליק – הארכיטקטורה של פול ויריליו וקלוד פֶּרֶה" (1996, בהוצאת ה-AA, לונדון), היווה עבורי השראה
לתכנון שונה שמתעלם לחלוטין מפרוגרמת המבנה הקיים אך כן מתחשב בקו הבנין. תכנון שלוקח
בחשבון את תכנון קו הרכבת הקלה העתידי לעבור ברחוב לוינסקי ומנסה לצמצם או להשיב
לתחנה המרכזית את ייעודה בצורה התכליתנית ביותר – הורדה והעלאת נוסעים. לא מקום
בילוי, לא איזור מסחר ועסקים ולא מבוך בו קשה להתמצא. המודל המסורתי של תחנה
מרכזית כפי שאנו מכירים הולך ומאבד את הפונקציה העיקרית, המקורית שלו. אחת ההבנות
אליהן הגעתי מעיון בחומריו של ויריליו היא שאם עיר איננה מתוכננת בצורה רדיאלית,
אזי אין צורך בתחנה שתהווה "תבּוּר" אזורי. ויריליו הזכיר את היתרון שבצורת
האובליק בכך שמנצל באופן יותר חכם משטחים על ידי ביטול פינות בהן אין שימוש
התכנון
ש"מעבר" מנסה להתייחס לאחד המשאבים הנפוצים ביותר במדינה – אור השמש
ולכן בצורה המוצעת אין אורטוגונליות כתנאי הכרחי לפיזור מירבי של אור שנכנס למבנה
מלמעלה – דרך פתח שנפער בגג ודרך הכניסה הראשית. צמצום התחנה לשטח קטן יותר ונמוך
יותר אמור להחזיר לתושבים פיסת אדמה ולא פחות חשוב – פיסת שמים. על פי תכנון זה,
היות וציר תנועה עובר בשכונה ואין תכנון לבטלו, אין סיבה שאוטובוסים יסעו במפלס
הרחוב או כפי שהמצב כיום אפילו מעל מפלס הרחוב ויזהמו את האוויר בצורה קיצונית.
טכנולוגיית חציבת המנהרות המשמשת כבר כעת למינהור איזור גוש דן, יכולה לשמש גם
לחציבת מנהרות לאוטובוסים ולמנוע את הרעש והסבל מתושבי השכונה. לשינוי מהות התחנה
ממקום שבו עוצרים בו למקום בו אין עבור מה לעצור, יש השפעות נלוות כמו הורדת כמות
הפשיעה בשל היעדר "אתר פשיעה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה